סיכום יום עיון הפרעות אכילה 8.2.23 - איך זה נראה מהצד שלי
ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין | 11/2/2023 | הרשמו כמנויים
השבוע התקיים יום העיון השנתי של העמותה הישראלית למניעה טיפול ומחקר בהפרעות אכילה. שמחתי להיות בראש הועדה המארגנת של הכנס הזה, שהתקיים באופן פרונטלי לראשונה מזה שלוש שנים.
קדמו לכנס חודשים, שבועות, ימים ושעות של הכנה. ככל שהמועד התקרב, האינטנסיביות עלתה. היו הדברים המתוכננים וצפויים מראש. בחירת הרצאות וסדנאות מבין כל המועמדויות, בחירת מקום, פתיחת אתר הרשמה, כיבוד, תכנון זמנים ואפילו לבוש. והיו גם הלא מתוכננים - המון לא מתוכננים.
היו אנשים שנפגעו כי הצעותיהם לא נבחרו, אנשים שכעסו כי לא נותר מקום בסדנה שרצו, אנשים שנפגעו כי לא הוזמנו או נבצר מהם להגיע ליום העיון. בתוך כך חשתי לפעמים תחת מתקפה בלתי אפשרית של רצון לעמוד בציפיות מנוגדות של הרבה אנשים והבנתי - אי אפשר לרצות אותם. כך או כך, יוותר תסכול במקרה הטוב וזעם במקרה הפחות טוב. ככל שהכרתי בכך, בעצת קודמי בתפקיד, ובמיוחד פרופ' יעל לצר וד"ר איתן גור, היה לי קל יותר. הבנתי שתמיד יש מתנגדים לכל רעיון, זה טבעם של רעיונות. תמיד יש מאוכזבים, ותמיד יש אפילו כועסים. כשקיבלתי את זה היה לי קל יותר. יצאתי מנקודת ההנחה הזו, ומכאן היה קצת יותר קל להמשיך.
חוץ מקונפליקטים התעסקתי בהמון המון עניינים שקשורים לטעויות תמימות של אנשים שהתנקזו אלי. החל מאנשים שאייתו לא נכון את שמם או כתובת המייל שלהם בעת ההרשמה וכלה באנשים שכרטיס האשראי שלהם לא עבר. גם מי שקרתה לו טרגדיה ונדרש לבטל ברגע האחרון וגם מי ששכח להרשם וביקשו להרשם כשכבר לא נותרו מקומות. מצאתי את עצמי סופרת ומצליבה מספרים בין המבטלים ברגע האחרון לנרשמים ברגע האחרון. מתקנת שמות שאוייתו לא נכון בתגי השם, ומעודדת את מי שלא קיבלו את הסדנה שרצו. רק בנושא כרטיסי אשראי לא יכולתי לעזור - מה לי ולמסגרת האשראי של אנשים?! פה הבנתי שאני חייבת לקבל את המציאות. לא כל בעיה אני יכולה לפתור, ולא כל דבר זו האחריות שלי. הייתי צריכה לנשום עמוק ולאפשר לאנשים להתאכזב בשל עניינים שלהם עצמם, ולהבין שאין לי קשר לדבר.
הייתי צריכה לנווט בעדינות בין צרכים ובקשות של אנשי מקצוע מובילים בתחום, אנשי מקצוע צעירים, ומול מתמודדים ומשפחות. הדבר הצריך פשרות רבות מצד כולם, גם זאת מתוך ההבנה שישנה מציאות שכולנו מתמודדים איתה. חלק מהדברים יוכלו להשתנות בעתיד הקרוב, חלק בעתיד הרחוק, וחלק מהדברים אולי לא יוכלו להשתנות לעולם. נגענו בעולמות כאובים של הפרעות אכילה חמורות. כאלה שמאוד קשה להחזיק, ואפילו קשה לגעת, קשה לשמר אמפתיה, קשה אפילו לקוות. תקווה זה מרכיב חשוב בהפרעות אכילה, בכל מצב. לי זה עוזר, התקווה שיכול להיות טוב יותר, יחד עם ההבנה ששינויים גדולים נעשים בצעדים קטנים עזרה לי עם הסבלנות והפשרות. הידיעה שבאמת אי אפשר לשנות הכל כרגע, שיש כשלונות, שיש חוסר אונים ואפילו ייאוש, עוזרת באופן פרדוקסלי. כשמקבלים את הרגשות השליליים כחלק אינטגרלי מהחוויה, הם הופכים לפחות מאיימים, ומצאתי את עצמי פחות מנסה להמנע מהם, אלא לווסת ולעדן אותם. להציבם מול התקווה והפעולה המחוייבת להמשיך ולפעול לשינוי במה שאפשר וכמה שאפשר.
וחוץ מכל זה - היו גם הדברים הקטנים. גשם, ברד, רוחות ושלג שהפתיעו והגבילו הגעה של חלק מהמשתתפים. התראה פתאומית על תקלה ברכב בדיוק ביום שהיו המון סידורים אחרונים שצריך להספיק. עיכוב זמנים של נותני שירות, חור שהתגלה בבגד. כל מיני דברים שבנסיבות רגילות היו מעצבנים ונסבלים, אך בשעות הלחץ, הפכו בכל פעם לטיפה האחרונה בספל - זו שגורמת לכל העצבים לגלוש. והיו עצבים, ברור שהיו. איך אפשר שלא? אבל היה גם סיפוק וחיוכים ומחמאות.
ויש אנשים שאני מכירה הרבה יותר טוב עכשיו, שגיליתי כמה הם יעילים, מחוייבים, חברים טובים ותומכים. בארגון הכנס היו פעילים מאוד פרופ' נועם ויינבך, ד"ר שרי עירון שדה, עדנה אפלבאום נמדר, דנה לוי ינקלוביץ וד"ר עדית זהר בז'ה. כל אחד מאיתנו תרם את מה שיודע לעשות הכי טוב, וכך כצוות הצלחנו להתמודד עם ערימות של תכנונים, תקלות, תחינות, אכזבות ודאגות. ללא ספק יותר קל בצוות.
בכנס העברתי הרצאה על הגל השלישי בטיפול בהפרעות אכילה, והבנתי כמה אני נעזרת במושגים אלו ביום יום - כולל ההחזקה הרגילה בשגרה והתמודדות במצבי לחץ מאושרים כמו ארגון כנס.
היתה חוויה מעייפת, אך טובה.
