לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
פנטזיה ושמה דני-דין

פנטזיה ושמה דני-דין

ד״ר אמיר קלוגמן | 24/1/2023 | הרשמו כמנויים

פנטזיה ושמה דני-דין 1

לאחרונה נתקלתי מחדש בפרעוּת ובמקוריות של סדרת הספרים ״דני-דין״. הקראתי לילדיי את הספר הראשון בסדרה האגדית של אוֹן שָׂרִיג,[1] הלא הוא שרגא גפני, שהשתמש בכמה וכמה שמות-עט לשלל הספרים והסדרות שכתב. הילד דני משוטט לו בשיכון החדש שליד ביתו, מעביר זמן עד שאימו תחזור מביקור אצל מכרה, וכשהצימאון מכניע אותו הוא מוצא משקה סגול ומסקרן על אדן החלון של פרופסור קַתְרוֹס. לאחר שדני מתפתה ושותה, מסתבר שהנוזל המיוחד הפך אותו, לא ייאמן, לרואה ואינו נראה. כך מתחילה לה פרשת חיים מפתיעה. 

לפני שיִתגייס לשלל משימות לאומיות בחלקים הבאים בסדרה (ראו ״דני-דין במלחמת ששת-הימים״), בספר זה הוא עדיין מסתפק בשעשועים ומהתלות פרטיים לגמרי: הוא גונב תפוחים מסלהּ של אישה באוטובוס, הוא מפתיע גנב אופניים, רוכב בעצמו ומותיר את עוברי האורח פעורי פה לנוכח אופניים הנוסעים בעצמם, מבקיע שערים בלתי מוסברים במשחק כדורגל ומפריע שוב ושוב לקבוצה היריבה ואפילו פותח חשבון עם החתולה ״פּוּסי״ (לא נראה לי שהיום היו מעיזים לקרוא לה כך), מכיוון שמאשימים אותה בנזק הגדול שדני גורם בעצמו בבית המכרה של אימו.  

בספר הזה, כלומר בתחילת דרכו, דני שלנו ממש אינו גיבור-על דוגמת סופרמן או ספיידרמן, שבא לעזור לאנושות ולסייע לחלשים (להוציא את העזרה לילדה שולה שהילדים הבוגרים מתעללים בה). לפחות לא בזה הוא מרוכז. יש בו אפילו מידה של אכזריות ודחף להזיק, בשעה שהוא משתעשע במעשי הקונדס הפרטיים שלו. אפשר לומר שדני חוגג את יציאתו מהגוף, או את מחיקת גופו. והוא ״עף על זה״, תרתי משמע. כי להיות בלי גוף זה אפילו יותר שווה מלעוף. 

משהו במקרה של דני נחווה אצלי כפלאי, אך עדיין נותר חתום בפניי, חידתי במידה, כאילו איזשהו דבר חומק: איך ניתן לנסח מכיוון נוסף את האירוע שעבר על דני עם גִלגולו לרואה ואינו נראה? 


- פרסומת -

נראֶה שלא רואה

באותו זמן העברתי סמינר קצר על הגוף בפסיכואנליזה בשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה העברית. ניסיתי למצוא חלקים אצל ז׳אק לאקאן שיסייעו בידיי להסביר את פעולתה של השפה (המסמן) על האדם, כולל על גופו. חזרתי למאמר חשוב, שבו לאקאן עוסק במפורט בדיוק בשאלה זו, באמצעות התייחסות לסיפורו הקצר של אדגר אלן פו, ׳המכתב הגנוב׳.[2] אם אינכם מכירים את הסיפור של פו, מומלץ מאוד להגיע אליו (קיים בעברית בהוצאת ׳הספריה החדשה׳),[3] כי הוא מרתק ומעורר השראה גם בלי קשר ללאקאן. לא אכנס לשלל פרטיו, רק אסתפק ואומר לצורך ענייננו, כי מסופר על מכתב סודי הממוען אל המלכה, שלה יש אינטרס להסתירו מפני המלך. השׂר ד׳ גונב את המכתב לעיני המלכה ובנוכחות המלך, אך המלכה אינה יכולה לומר דבר מכיוון שכאמור אינה רוצה שהמלך יידע על קיומו של המכתב. המשטרה, המשתמשת בשיטות חיפוש… בואו נקרא להן אנליטיות/רציונליסטיות, אפילו אנאליות, נכשלת כישלון חרוץ במציאת המכתב. מי שמצליח בכך הוא הבלש דוּפֶּן, אשר מבין כי את המכתב הכי פשוט להסתיר דווקא במקום שבו הוא הכי גלוי. השר ד׳, שקודם קלט את הסיטואציה המשולשת המורכבת והערים על המלכה, נופל כעת בדיוק באותו פח שהוא ניצל לשימושו, הופך להיות זה ש״עובדים עליו״, בשעה שדופן מוכיח את יכולותיו הבלתי רגילות.  

לאקאן טוען כי הגיבור האמיתי של הסיפור דווקא איננו דופן, אלא המכתב. כל הדמויות מתארגנות בצורות כאלה ואחרות סביבו ואף מושפעות ממנו בעוברן על ידו, אבל הן עיוורות לכך; גם אם הן רואות לרגע, הן חוזרות לעיוורונן במהירות. עכשיו קחו את המכתב והחליפו אותו במונח ״מסמן״.[4] עבור לאקאן, המכתב הוא המסמן, וה״חגיגה״ שהולכת סביב המכתב היא האופן שבו בני האדם חושבים שהם שולטים בשפה, אבל למעשה השפה מנהלת אותם. המכתב/מסמן הוא האדון האמיתי. זהו ״מכתב ממתין למסירה/מכתב תלוי ועומד״, שאינו שייך לאף אחד, לא למוען ולא לנמען (ואגב, איננו יודעים כלל מה כתוב בו!), והוא שמפעיל את המתח והאינטראקציות בין הדמויות השונות. אבל לאקאן מוסיף עוד דבר חשוב, שנוגע למבט ולראייה בסצינות שסביב המכתב. כידוע לכם, העדות החזקה ביותר בבית-משפט היא עדות ראייה, והראייה מקושרת בחיים האנושיים באופן בולט, עוד מקדמת דנא, לאמת. הנה מה שלאקאן אומר על המכתב והסובבים אותו ועל הראייה:

כך למעשה אנו שבים ומוצאים את עצמנו בצומת שבו השארנו את הדרמה שלנו ואת המעגליות שלה עם שאלת האופן שבו הסובייקטים מתחלפים בה. המשל שלי נועד להראות שהמכתב והעיקוף שהוא עושה הם ששולטים בכניסותיהם ובתפקידיהם. גם אם המכתב הוא en souffrance [״תלוי ועומד״/״בסבל״, א״ק],[5] הם אלה שיסבלו מכך. בעוברם בצלו, הריהם נעשים להשתקפות שלו. משנקרית להם אחיזת המכתב – דו-משמעות נפלאה של השפה – מובנו הוא שאוחז בהם.[6]

וכאן לאקאן מתייחס באופן ספציפי לשר ד׳ ולכשל שלו: 

זה מה שמראה לנו גיבור הדרמה המסופרת לנו כאן, כאשר בדיוק אותה הסיטואציה שתעוזתו רקמה בתחושת ניצחון בפעם הראשונה חוזרת על עצמה. אם עתה הוא הוא שלכוד בקוריה, הרי זה מפני שעבר לעמדה השנייה בשלשה שבה הוא היה תחילה השלישי ובה בעת הליסטים – זאת מכוח אובייקט החטיפה שלו. 

שכן אם, עתה כמקודם, מדובר בהגנה על המכתב מפני המבטים החקרניים, אין הוא יכול שלא להשתמש באותו תכסיס שהוא עצמו סיכל: להניחו מגולה. ומותר לנו להטיל ספק בכך שהוא יודע מה הוא עושה, כאשר רואים אותו נשבה בן רגע בידי יחס דואלי שבו אנו שבים למצוא את כל המאפיינים של הפיתיון המימטי או של החיה המעמידה פני מתה, וכאשר רואים אותו נופל במלכודת הסיטואציה הדמיונית הטיפוסית, כלומר לראות שלא רואים אותו, לא להכיר בסיטואציה הממשית שבה הוא נראה כמי שאינו רואה. ומה הוא אינו רואה? בדיוק את הסיטואציה הסמלית שהוא עצמו ידע לראות טוב כל כך, ואשר עתה הוא נראה בה רואה את עצמו כמי שאינו נראה״.[7]


- פרסומת -

אז אם דני-דין הוא ״הרואה ואינו נראה״, האדם הנתון תחת שלטון השפה (המסמן) הוא ״נראה ואינו רואה״ (או אפשר גם: ״נראֶה שאינו רואה״). הוא נתפס בעיוורנו, בראייתו הלקויה. לא להכיר בהשפעה של השפה עלינו, במגבלות ובכללים שהיא משיתה על כל סיטואציה אנושית – זה לא לראות משהו בסיסי ביותר, (את ״הסיטואציה הסמלית״), ואם תרצו, זה לדמיין שאתה דני-דין, שאתה יכול להיות רואה ואינו נראה. 

מכאן אני מבין אחרת את הפריחה של דני אחרי שתיית הנוזל הסגול של פרופסור קתרוס. נכון שגופו הפך לשקוף, וכעת לא מבחינים בנוכחותו הפיזית, אבל חשובה או מכריעה מכך היא העובדה שאירוע זה איפשר לדני לחמוק מן המסמן, מהמגבלות ומהגבולות של השפה, של החוק. לא סתם ״להיות בלי גוף״ שלח את דני אל מחוץ לחוקים ולכללים של עולם המבוגרים. דני איבד את גופו ונהיה קצת עבריין. כאמור, בחלקים הבאים הוא כבר התגייס לשורות המדינה והצבא (עד כדי מלחמה בסדאם חוסיין), ואז העבריינות קיבלה צבעים ׳חוקיים׳, מוסריים, אבל בתחילת הדרך דני הפך לפורע חוק. והחוק שהוא עבר עליו, מֵעבר לתעלולים הקטנים, הוא החוק של המסמן. כי כשאתה תחת המסמן, אתה כבר לא יכול לעשות כל דבר, אתה מנוהל על ידי משהו שגדול ורחב ממך. גם אם תדמיין שלא רואים אותך כשאתה עובר על חוק זה, משהו, גם אם לא מישהו, יראה אותך. לא המשטרה, אלא ״האחר הגדול״. זהו גורלו של האדם תחת המסמן: ״הוא נראֶה ואינו רואה״. תמיד. 

הפנטזיה שטווה לנו און שריג ונקראת דני-דין היא פנטזיה על התחמקות מעולם המסמנים, באמצעות הגוף; להיות באמת רואה ואינו נראה, ולא רק להיות נתון במלכודת הדמיונית, שהיא ״לראות את עצמך כמי שאינו נראה״ (לחשוב את עצמך דני-דין). אולי זה מה שאנחנו עדים לו בתקופה האחרונה במדינת ישראל: ניסיון לחמוק, לא מהחוק המשפטי, אלא מהחוק של המסמן, פנטזיה של כמה אנשים להיות דני-דינים, שאף אחד לא יוכל לתפוס. 

לקבל את הדין

הספר הראשון בסדרה, שיצא לאור במקור ב-1961, נושא את הכותרת ״הרפתקאות דני הרואה ואינו נראה״, עדיין לא ״דני-דין״, ולפי הוויקיפדיה בגרסה המקורית קראו לגיבור בכלל דני תפוחי. במהדורה החדשה של הספר, שיצאה לאור ב-1993, העניין תוקן ולהוריו של דני כבר קוראים מר ומרת דין (כותרת הספר נשארה כשהייתה, ללא ״דין״). בדיעבד ניתן לקרוא באופן מחודד את השינוי המעניין הזה: ״תפוחי״ הקליל והשובבי, עם ניחוח ארץ-ישראל הישנה והטובה, עבר טוויסט בדיעבד, קיבל עליו את הדין. ומהו דין זה? בדיוק הדין שדני מצליח לחמוק ממנו בגופו, הדין של המסמן, אשר לא רק תוחם את חיינו ואת קשרינו עם האחר, אלא אפילו את גופינו (אצל לאקאן גם הגוף הוא תוצר של המסמנים). דני חומק מן הדין הזה, הדין היומיומי של כל אחד מאיתנו, בהיותו נטול גוף שהאחרים יכולים לצפות בו; חומק מדין ההורים והחברה, שנמחק מגופו, אך מקבלו כתוספת לשמו – מעין תשלום קטן על התעופה.    

אוֹן הַמְחַבֵּר

אם כבר מדברים על שמות, מחבר הסדרה, שרגא גפני, כנראה ידע משהו על נושא זה. לאורך הקריירה המפוארת שלו בכתיבת ובתרגום ספרי ילדים ונוער השתמש גפני בלא פחות משישה שמות-עט שונים, ביניהם אבנר כרמלי המפורסם שתחתיו הוציא לאור את סדרת ״הספורטאים הצעירים״ ואת תרגומי ״השביעייה הסודית״ ושאר חבורות הבלשים של אניד בלייטון. זאת בנוסף למספר ספרים שהתפרסמו תחת שמו הפרטי ה״אמיתי״. ניתן לתהות על ההחלטה התמוהה של גפני לעשות שימוש בכל כך הרבה שמות-עט לסדרות השונות שיצר, ביניהם ״און שריג״ עבור סדרת ״דני-דין״. מדוע ראה לנכון היוצר להסתיר את שמו האמיתי?האם זה מכיוון שכתב ״יותר מדי״ ולא רצה שיחשבו עליו שהגזים ויעריכו פחות את ספריו? האם זה כי מאיזושהי סיבה אחרת לא הרגיש נוח עם שם אחד? אולי מבחינתו כל סדרה דורשת דמות אחרת של מחבר? האם החליט להשתעשע עם עצמו/עם הקוראים בשלל שמות שמצאו חן בעיניו והביאו משהו מהפנטזיה שלו? 

זהו רגע מתאים לקפוץ לדיונו של מישל פוקו מ-1969 בנוגע למקומו של ״המחבר״[8] כדי לעמת אותו עם הבחירה הספרותית של און הדני-דיני. פוקו מסביר לנו ש״הקשר בין השם הפרטי לבין האדם שהוא מכנה והקשר בין שם המחבר לבין הדבר שהוא מכנה אינם שווי-צורה ואינם מתפקדים באותו האופן״.[9]  בהמשך לכך, פוקו טוען ש״המחבר״ בימינו איננו שם המצביע על אדם מסוים, אלא פונקציה שתוחמת קבוצה מסוימת של טקסטים, מעניקה להם מעמד מועדף ומַבחינה אותם מטקסטים אחרים, מעין תווית המוענקת לשיח מסוים.[10] ועוד הוא אומר: ״אם – בטעות או מתוך רצונו המפורש של המחבר – הטקסט מגיע אלינו חסר שם, המטרה תהיה מיד למצוא את המחבר. האנונימיות הספרותית היא עבורנו בלתי נסבלת: איננו מקבלים אותה אלא כחידה״.[11]


- פרסומת -

המחבר של דני-דין איננו אנונימי, כי אם משתתף בנשף מסיכות. שמו הפרטי של המחבר הוא גוף שמועלם מהסצינה בכוונת מכוון והשם החלופי (שם-עט) הופך להיות חלק אינטגרלי מהעלילה עצמה: נדרש מחבר פלאי, מלא און, שיַחתום על הפלאיוּת והפראיות של דני תפוחי/דין; לשם כך יש צורך לפרק את יחידאות השם של היוצר, לקחת את השם קצת פחות ברצינות (אולי יותר ברצינות…) ולראות בו עוד תווית שקשורה לטקסט הבדיוני, בבחינת ״אני צריך לצאת מעורי על מנת שגיבורי שלי יוכל לעשות זאת בעצמו״. לא לקבל את דין השם הפרטי, המגביל, המסרס, כדי לזכות באון דמיוני.[12] שרגא גפני הוא דני-דין, השואף לחמוק מן המסמן, מהשם הפרטי, להיות קצת על-אדם; ואם אי אפשר לחמוק מהגוף, לפחות מהשפה. 

״הביאו את הגוף״

לבסוף, אם נסתכל על עטיפת הספר הדי מוזרה של ״הרפתקאות דני הרואה ואינו נראה״ שאייר מ. אריה (ומצורפת לבלוג זה), נבחין שם בפרופסור קתרוס ההיסטרי, עם בקבוקון של נוזל מעבדה כזה או אחר בכיסו, רודף לשווא אחרי מה?!… אחרי מכנסיים וחולצה שרצים בעצמם, נטולי גוף ונטולי ראש, איפה שניתן להניח שנמצא דני-דין, איפה שבעולם תקני היה גוף. 

״הַבֵּיאָס קוֹרְפּוּס״ (״הביאו את הגוף״)[13] – קתרוס היה יכול לצעוק; אבל עם דברינו הנוכחיים אפשר לומר שקתרוס הוא כל אחת ואחד מאיתנו, אשר רודף לתומו אחר המסמן – הגוף של האחר, מסמן שייתחום וייתן גוף – רודף רודף, אבל לשווא - - -  

 

 


[1] שריג, און (1961). הרפתקאות דני הרואה ואינו נראה. תל אביב: מ. מזרחי, 1993.

[2] ראו: לאקאן, ז׳אק (1956). ״הסמינר על ׳המכתב הגנוב׳״. בתוך: כתבים חלק א׳, תרגום: נועם ברוך, תל אביב: רסלינג, 2015, עמ׳ 58-11.

[3] פו, אדגר אלן (1844). ״המכתב הגנוב״. בתוך: המכתב הגנוב ואחרים, תרגום: אלינוער ברגר, תל אביב: ספרי סימן קריאה, הספריה החדשה / הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ׳ 147-129.   

[4] כשמדובר בלאקאן, נהוג להשתמש במונח ״מסמן״ במקום ״מילה״, כדי להדגיש שבשפה האנושית המילים מקבלות את משמעותן מתוך היחסים עם מילים אחרות במערכת הלשונית, ובאופן ספציפי מתוך היחסים שנוצרים בין מסמנים שונים בדיבורו הפרטיקולרי של כל אדם. אין למילה משמעות אחת מהותנית. לאקאן נשען בעניין זה על הגישה הלשונית של פרדינן דה-סוסיר, אבי הבלשנות המודרנית. 

ראו:  דה-סוסיר, פרדינן (1916).  קורס בבלשנות כללית, תרגום: אבנר להב, תל אביב: רסלינג, 2005, עמ׳ 123-117.  

[5] משחק מילים של לאקאן בצרפתית בין ״ממתין למסירה״/״תלוי ועומד״ (en souffrance) לבין ״נתון בסבל״ מכיוון ש-souffrance פירושו ״סבל״. 

[6] לאקאן, ״הסמינר על ׳המכתב הגנוב׳״, עמ׳ 29. 

[8] פוקו, מישל (1969). ״מהו המחבר?״. בתוך: בארת, רולאן., פוקו, מישל (1968, 1969). מות המחבר; מהו המחבר?, תרגום: דרור משעני, תל אביב:רסלינג, 2005, עמ׳ 77-19.   

[9] שם, עמ׳ 34. 

[10] שם, עמ׳ 36-35. 

[11] שם, עמ׳ 40. 

[12] מעניין לראות שגפני שמר את שם העט ״און שריג״ גם לסדרה מאוחרת יותר בשם ״גילי גול הכל-יכול״. צריך לכתוב אודות גיבורי-על שכאלה כדי לזכות בתווית האון המיוחדת. 

[13] צו משפטי המורה להביא בפני בית המשפט, פיזית (בגופו), את האדם שדנים במעצרו. 


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: פסיכואנליזה, ספרים, גוף ונפש, תקשורת, שפה ודיבור, ז'אק לאקאן
ביאטריס הולצמן
ביאטריס הולצמן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה
אפרת גל
אפרת גל
מטפלת בהבעה ויצירה
מטפלת זוגית ומשפחתית
חיפה והכרמל, פרדס חנה והסביבה, יקנעם והסביבה
מאיה הרפז
מאיה הרפז
מטפלת בהבעה ויצירה
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
מורן זיו אש
מורן זיו אש
עובדת סוציאלית
שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה
רותם שטיין פלג
רותם שטיין פלג
פסיכולוגית
שרון ושומרון
אליה אביקסיס
אליה אביקסיס
פסיכולוג
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)

עוד בבלוג של ד״ר אמיר קלוגמן

הדברים שלפניכם נמסרו בהשקת ספרי ״גוף פוגש שפה״ (רסלינג, 2022) ב-15 בספטמבר 2022 ב״בית ליבלינג (קפה לב)״ תל-אביב....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נרי ודלרנרי ודלר27/1/2023

מרתק. כמה עושר בכתיבה שלך, מרתק וגם מלמד. עיניין אותי המשאלה האוניברסלית (אוקסימורון, אני יודע) הילדית להיות רואה ואינו נראה, אולי בעיקר במבנה האובססיבי היכן שהמבט תמיד רואה ואינו נראה.