לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
צפרדי וקרפד והבחירה האתית

צפרדי וקרפד והבחירה האתית

ד״ר אמיר קלוגמן | 29/6/2022 | הרשמו כמנויים

איור: ארנולד לובל (1976). מתוך: צפרדי וקרפד כל השנה

והפעם – סיפור ילדים. 

לעיתים קרובות נתקלים בשאלה של מטופלים, האם השינוי לטובה שהם חשים בחייהם קשור לאנליזה או שמא הוא פשוט תוצאה של ״הזמן שעבר״. זו שאלה שעשויה להיות מטרידה, אפילו מקוממת, עבור האנליטיקאי או האנליטיקאית, מכיוון שהיא עשויה להתפרש כאמירה מבטלת ביחס לעבודה שנעשתה באנליזה. עם הקריאה שאביא הפעם אפשר לענות בפשטות יחסית לשאלה/אמירה זו: 

״אתם בוחרים!״  

את צפרדי וקרפד (Frog and Toad במקור) אני זוכר מילדותי. זוג חברים טובים, צפרדע וקרפד (שמישהו יסביר לי אחת ולתמיד את ההבדל המדויק…), כל כך חמודים וקומיים, נתקלים בכל מיני סיטואציות מופרכות, ובעיקר מגלים סבלנות מתמיהה האחד לנוירוזה של השני. עכשיו אני מקריא את סיפוריהם בערב לילדיי ומאוד נהנה להיזכר. אחד מהסיפורים, ״הפינה״, לכד את תשומת ליבי והתגלה לי כשיעור חשוב על מהי אנליזה. 

לפני שמתחילים בקריאה הנה הסיפור במלואו (כדאי להגיע למקור כי האיורים של המחבר, ארנולד לובל, נהדרים):

הפינה

את צפרדי וקרפד תפס פתאום גשם. הם רצו אל הבית של צפרדי.
״אני רטוב לגמרי״, אמר קרפד. ״כל היום הלך לנו״. 
״בוא תשתה קצת תה עם עוגה״, אמר צפרדי. ״הגשם ייפסק. אם תעמוד קרוב לתנור, עוד מעט יתייבשו לך הבגדים. בינתיים אני אספר לך סיפור״, אמר צפרדי. ״או, יופי״, אמר קרפד.  
״כשהייתי קטן, לא הרבה יותר גדול מראשן״, סיפר צפרדי, ״אבא שלי אמר לי: ׳צפרדוני, היום יום קר ואפור, אבל האביב ממש מעבר לפינה׳. אני רציתי שהאביב יבוא אז יצאתי החוצה לחפש את הפינה. 
הלכתי לי בשביל אחד בין העצים, עד שהגעתי אל פינה. ניגשתי אל מעבר לפינה לראות אם האביב נמצא בצד השני״. 
״והוא היה שם?״ שאל קרפד. 
״לא״, אמר צפרדי. ״היה שם רק עץ אורן, שלוש אבנים קטנות וקצת עשב יבש. הלכתי לי בדרך בהרים. די מהר הגעתי אל עוד פינה אחת. ניגשתי אל מעבר לפינה לראות אם האביב נמצא שם״. 
״ומצאת אותו?״ שאל קרפד. 
״לא״, אמר צפרדי. ״הייתה שם רק תולעת זקנה שישנה לה על גזע עץ כרות״. ״הלכתי לי לאורך הנחל עד שהגעתי אל עוד פינה אחת. ניגשתי אל מעבר לפינה לחפש את האביב״. 
״והוא היה שם?״ שאל קרפד. 
״לא״, אמר צפרדי. ״היה שם רק קצת בוץ רטוב וגם לטאה שרדפה אחרי זנבה״. ״בטח היית עייף״, אמר קרפד. ״הייתי עייף״, אמר צפרדי, ״וגם התחיל לרדת גשם״.
״חזרתי הביתה״, אמר צפרדי. ״כשהגעתי לשם מצאתי עוד פינה. זאת היתה הפינה של הבית שלי״. ״וניגשת אל מעבר לפינה הזאת?״ שאל קרפד. ״ניגשתי אל מעבר לפינה הזאת גם״, אמר צפרדי. ״ומה ראית?״ שאל קרפד. ״ראיתי את השמש יוצאת״, אמר צפרדי. ״ראיתי ציפורים יושבות על עץ ושרות. ראיתי את אמא ואבא שלי עובדים בגינה. ראיתי פרחים בגינה״. 
״אז מצאת!״ קרא קרפד. 
״כן״, אמר צפרדי. 
״הייתי נורא מאושר. מצאתי את הפינה שהאביב נמצא ממש מעבר לה״. 
״תראה, צפרדי״, אמר קרפד. ״אתה צדקת. הגשם נפסק״. 
צפרדי וקרפד מיהרו החוצה. הם רצו אל מעבר לפינה של הבית של צפרדי כדי להיות בטוחים שהאביב באמת חזר. (לובל, 1976) 


- פרסומת -

ראשית, יש לנו כאן סיפור בתוך סיפור: סיפור המסגרת שבו צפרדי וקרפד מסתתרים מהגשם, מחכים שיתייבש בחוץ ובינתיים שותים תה; והסיפור שצפרדי מספר לקרפד בזמן שתיית התה וההמתנה. סיפורו של צפרדי, הסיפור השני, קשור לסיפור המסגרת, מכיוון שהוא נוגע לציפייה לאביב בשעת מזג-אוויר חורפי. אולם, בסיפור שבתוך הסיפור יש מעבר בולט מממד הזמן לממד המרחב. המטפורה של האב – ״האביב ממש מעבר לפינה״ – מובנת באופן ליטרלי, ולכן במקום להמתין לאביב על ציר הזמן מופיעה תנועה במרחב בחיפוש אחריו. הזמן שיכול היה להיות זמן ריק של עצירה מתמלא בתנועה, התנועה הגופנית מתרחשת במקביל לתנועה של הזמן. חוסר ההבנה של צפרדי, שהוא תוצר של נקודת מבט ילדית, מניע את התנועה במרחב. אם צפרדי היה מבין את המטפורה לאשורה, הוא לא היה זז, הוא פשוט היה ממתין. זאת ועוד, חוסר ההבנה מכתיב גם את אופי החיפוש במובן מסוים: מכיוון ש״הפינה״ נותרת מסמן עמום, לא ספציפי, היא יכולה להיות כל פינה, ולכן צפרדי עובר דרך כמה וכמה פינות – מסתבר שהעולם מלא פינות, אין פינה אחת בודדה – וקשה לדעת על איזו פינה מדובר. למעשה, הפינה היא רק תמרור או סימן, היא אינה הדבר עצמו. המטרה היא מה שמעבר לפינה. שם אמור להימצא האובייקט האביבי האבוד. אז בכל פעם כשצפרדי מגיע לפינה יש רגע של השהייה, של ציפייה, שבו קרפד ואנחנו סקרנים לדעת מה נמצא, אם בכלל, מעבר לפינה (״ומצאת אותו?״, ״והוא היה שם?״…), לשָׁם תשוקתו ותשוקתנו מוכוונות. ויש אכזבות, כן כן… עוד ועוד פינות שהאביב אינו נמצא מעבר להן. אבל בכל פעם, גם אם האביב לא נמצא, אין רִיק מעבר לפינה, יש משהו, מציאוֹת של הדרך: עץ אורן, שלוש אבנים קטנות, קצת עשב יבש, תולעת קטנה שישנה על גזע עץ כרות, קצת בוץ רטוב ולטאה שרודפת אחרי זנבה. כולם חפצים ובעלי חיים שנראים מיותרים, חסרי שימוש, בלתי משמעותיים, שעליבותם מודגשת, ובכל זאת הם שם, נוכחים כשאריות של הטבע ושל הזמן.

כשאנחנו מגיעים לאנליזה, אנחנו מגיעים לרוב עם תלונה או עם שאלה. אם אין כזו, עדיף שהאנליטיקאית תעזור לאתר או לנסח אחת. זה חשוב כדי להתחיל את התנועה של הדיבור. משהו חסר ואנחנו מקווים להגיע אליו, למצוא אותו בעזרת האנליזה. אנחנו מאמינים, גם זה רצוי, שהאנליטיקאי יודע מה יכול לעזור לנו בחיפוש, שהוא יודע משהו על הפינה ועל האביב. לאקאן (Lacan, 1964, pp. 230-236) קרא לכך ״הסובייקט שמניחים לו ידע״ (או בתרגום נוסף: ״הסובייקט שמוּנח לידע״ – על הכפילות הזו נדבר בהזדמנות אחרת), והציע מחד לאפשר למטופל את הנחת הידע הזו, לא לדחות אותה על מנת לסייע בבניית ה״העברה״ בטיפול מחד, ולא להאמין לה יתר על המידה מאידך, מכיוון שכאנליטיקאים אנחנו לא באמת יודעים מראש, במקרה הטוב יודעים להקשיב ולזהות את סימני הדרך בדבריו של המטופל, פגישה אחר פגישה. לא להזדהות עם הנחת ידע זו, אבל לזכור שהיא הכרחית כדי להניע את כל מהלך האנליזה. המשפט של אביו של צפרדי, ״האביב ממש מעבר לפינה״, משמש בסיפור שלנו בפונקציה זו. הוא מאפשר לצאת לדרך, הוא מסקרן, נותן כיוון אבל לא נותן תשובה. הוא מספיק לא מובן כדי לעורר את החיפוש, ובה בעת מעורר תקווה למציאה. 


- פרסומת -

אחרי הכישלונות השונים, שבהם האביב אינו נמצא אבל צפרדי נתקל בחפצים ובעלי חיים שונים, שהם לא הדבר עצמו אבל הם בכל זאת שם, צפרדי מגיע בייאושו לעוד פינה אחת אחרונה, הפינה של ביתו; ושם, מעבר לפינה, הוא אכן מוצא את האביב, ביחד עם הפריחה ועם אביו ואימו העובדים בגינה. המסע מסתיים בהצלחה. 

עכשיו נשאלת שאלה חשובה: האם כל הסיבוב של צפרדי היה מיותר? האם תנועת החיפוש שהייתה מבוססת על הבנה ילדית שגויה הייתה חסרת טעם, והאם ניתן היה לחסוך אותה? הרי ממילא האביב היה נמצא, כי זה טבעה של כל עונה, והוא אפילו נמצא ממש בצמוד לבית, קרוב כל כך ובעצם נגיש. שאלות אלו מהוות גרסה אחרת לאותה שאלה ששואלת מטופלת המדווחת על שינוי לטובה בחייה ותוהה אם השינוי קשור לטיפול או שמא לזמן שעבר (או לטיפול התרופתי שהתחילה ליטול לאחרונה – גם את זה אפשר להוסיף למשוואה). והתשובה, כאמור, היא שההחלטה בידו של כל אחד ואחת; אבל זאת החלטה לא קטנה, ממש החלטה אתית, הקשורה לאיך כדאי לחיות, או איך כדאי לחפש.

בסמינר העשירי שלו, הנושא את הכותרת ״מועקה״, עוסק לאקאן (Lacan, 1962-63) באופן מפורט באובייקטים השונים המאכלסים את המרחב הנפשי של בן-האנוש. אל האובייקטים החלקיים הפרוידיאניים, שהם למעשה נגזרות של הדחפים החלקיים (האוראלי, האנאלי, הפאלי), לאקאן מוסיף אובייקט בעל מעמד מיוחד, שונה, אותו הוא מכנה ״אובייקט a קטנה״ או: ״אובייקט סיבה״. זהו האובייקט שהחיפוש אחריו, הניסיון לתפוס אותו באופנים שונים, מניע את הסובייקט להמשיך לחפש בעולם ואצל האחר בכוונה להשלים את החסר שהוא חווה. זהו אובייקט חמקמק, שבמובן מסוים נמצא מחוץ לדיאלקטיקה עם האחר, כפי שנמצאים האובייקטים האחרים, למשל האובייקט האנאלי בעת הגמילה של הילד מחיתולים והדרישה של האחר לעשות ״במקום הנכון״ ו״בזמן הנכון״. אובייקט a הוא מה שחסר לנו ואנחנו לא יודעים מהו, הוא נותר סימן שאלה ויכול להיות ממוקם בכל מיני הקשרים וסיטואציות אך תמיד עם המסקנה ש״זה לא זה״. 

באחד מהשלבים בסמינר, שבו מפתח לאקאן את הרעיון של אובייקט סיבת האיווי (שם, עמ׳ 100-103), הוא מדגיש שכאן לא מדובר באובייקט אשר נמצא לפנינו ומהווה מטרה שאליה אנחנו שואפים, אלא באובייקט שנמצא מאחור, כסיבה לפעולות ולחיפושים שלנו. בתשתית האנליזה עומד מהלך שכזה: מעבר מהתמקדות באובייקט שממוקם אצל האחר, כְּמה שאנחנו שואפים ״לשים עליו את היד״, להשיגו, אל עבר חיפוש אחרי מה שמניע אותנו, מה שמהווה סיבה עבור כל אחד ואחת מאיתנו – מאובייקט מטרה לאובייקט סיבה. לאקאן מדגיש כי מה שנתפס כאובייקט-מטרה הוא לרוב אובייקט שזוכה להאדרה, שאנחנו מוקסמים ממנו, מישהו או משהו שאנחנו כל כך נלהבים ממנו ורוצים אותו; הפרדיגמה של מצב זה היא האהבה, אותו ייחוס של תכונה או ממד פלאי לאהוב או לאהובה; ואילו אובייקט-הסיבה קשור דווקא לפסולת, לשארית, לדבר הדחוי ונטול הברק, אבל זה שמניע ודוחף, מאחור, והדרך אליו עוברת דרך המועקה. מכאן שבהיקסמות של האהבה, חשובה ככל שתהיה, יש משהו שקרי, אבל המועקה, מנגד, אינה משקרת. 

אפשר לומר שהאביב בסיפור של צפרדי תופס את מקום אובייקט המטרה שמתחלף לאובייקט סיבה. בתחילה הוא נראה כמטרה הברורה של המסלול, צפרדי מחפש אחריו בעיקשות ונתקל רק בשאריות ובתחליפים. אולם, בסופו של המסע, עם המושג הפרוידיאני ״בדיעבד״ (פרויד וברויאר, 1895-1893, עמ׳ 198), ניתן לומר שהאביב הוא הסיבה למסלול, הוא מה שמניע ודוחף את היציאה לדרך. זהו אובייקט חמקמק, שהוא בלתי מושג, אבל בה בעת נמצא ממש כאן, מעבר לפינה (השאלה איזו פינה). אין לו משמעות כשלעצמו, הוא לא שייך לא לצפרדי, לא לקרפד, ולא לאף אחד אחר, הוא פשוט שם. אי אפשר לתפוס אותו, אבל גם כשהוא כבר פה, כאילו נמצא על ידי צפרדי, הוא לא הופך להיות שלו. במסע של צפרדי, בסיפור שלו, ניתן להצביע על האביב ככוח מניע. עכשיו השאלה היא איך למקם אותו – האם להתייחס אל המציאה שלו כאירוע מקרי לחלוטין, נטול פשר ומובן, שקורה ממילא (ללא אחריות של המחפש), או להעניק לו משמעות בדיעבד. 

ז׳אק אלן מילר (2000, עמ׳ 31-29), בחיבורו ״הארוטיקה של הזמן״, מדבר על שני זמנים באנליזה, המתרחשים בו-זמנית: הזמן ההיסטורי, זה שמתקדם מהעבר לעתיד, והזמן שבדיעבד, זה שחוזר מההווה אל העבר, ולמעשה אחראי על יצירת המשמעות. זוהי תנועה מהאפשרי להכרחי, מכיוון שבציר הזמן הראשון אירועים שונים הם בגדר האפשרי, אין לנו ודאות לגבי התרחשותם, ואילו בציר השני של הזמן, כאשר מעניקים משמעות לדברים, אנחנו בעצם חוזרים אחורה ומנסים להבין מה הייתה ההכרחיות בהתרחשות האירועים ובבחירות שנעשו. האירועים קורים על ציר הזמן, ועכשיו ישנה ההחלטה האם אתה בוחר להעניק להם משמעות באמצעות התייחסות אליהם לאחר התרחשותם באמצעות הזמן השני, זמן הבדיעבד. אתה יכול שלא, זו לא חובה, אבל זה יכול מאוד להשתלם לבחור בכך. בחירה זו מציבה אותך אחרת מול האירועים המתרחשים בחייך. 


- פרסומת -

כבר פרויד ציין שאנחנו ״מניחים״ את קיומו של הלא-מודע (פרויד, 1913, עמ׳ 63-62). הוא איננו קיים שם מלכתחילה בכל מצב, זוהי הנחה או השערה שלנו, שיש לנו סיבות טובות להניחה ושיש אפקטים משמעותיים להנחתה, אבל עדיין זו בחירה. לאקאן מנסח זאת באמצעות האמירה שהלא-מודע הוא אתי ולא אונטי (Lacan, 1964, p. 13). כלומר, הוא בחירה שקשורה בשאלה ״כיצד ראוי לחיות״ ואיננו אינסטנציה שיש לה קיום כשלעצמה (״אונטי״ נגזר מתחום האונטולוגיה - תורת ה׳יש׳ בפילוסופיה). 

את או אתה בוחרים אם השינוי שהתרחש הוא תוצר של האנליזה או פשוט של הזמן שעבר. אבל לבחירה הראשונה, לפיה מדובר בתוצר של האנליזה – תוצר של הקריאה שלך – יש יתרונות משמעותיים על פני האפשרות השנייה. לבחור בה זוהי עמדה, והיא כשלעצמה עשויה להיות משנת חיים. ואם אתה עדיין לא בוחר בה, אולי כדאי להמשיך באנליזה. 

אם נחזור לצפרדי וקרפד, אפשר לומר שהחיפוש של צפרדי אחר הפינה ומה שמעבר לה היה מיותר, חסר חשיבות, גחמה ילדית, כי האביב היה מגיע בכל מקרה, אבל זו תהיה קריאה מרדדת מאוד, אפילו מאכזבת, הייתי אומר. כי צפרדי (וקרפד אתו, כמאזין) הרוויח טיול, הרוויח היתקלויות בכל מיני מציאות די מעניינות (למשל, לטאה שרודפת אחרי זנבה!), שגם לגביהן ניתן לגלות סקרנות, ובסופו של דבר הוא העביר את הזמן באופן משמעותי והרפתקני ולא בהמתנה ריקה ומתסכלת. רמז לכך יש בסיפור עצמו, בשעה שקרפד אומר לצפרדי: ״הצלחת, מצאת את האביב״, והצהלה של החבר נפגשת עם העובדה שבינתיים אכן התייבש בחוץ ושני הסיפורים התחברו זה לזה. יש את המטרה ויש את איך אתה מגיע אליה. ארנולד לובל, הסופר המוכשר של סיפורי צפרדי וקרפד, מלמד אותנו שיעור מאוד מעניין: צריך קצת לא להבין, וכדאי מאוד להסתקרן, כדי שתהיה סיבה לתנועה. ואם אלו לא יהיו בנמצא, לא יהיה לנו בכלל סיפור טוב, סיפור חי.  

עכשיו תשאלו: האם אתה, בתור קורא, לא מעמיס יותר מדי משמעויות על סיפור ילדים פשוט וקטן? ואני אומר: עניין של בחירה! אני מעדיף סיפור מעניין ועשיר, כזה שמדבר אליי ופותח לי אפשרויות חדשות. לא תמיד האפשרויות הללו מתבטאות בכתיבה כמו במקרה הנוכחי, לפעמים הן פועלות בממד לא מודע, לפעמים מייצרות הנאה חסרת פשר ואינן צריכות להיאמר, אבל סיפור טוב מאפשר לי קריאה-פותחת-אפשרויות שכזו. ועדיין, אפשר לומר שהעניין לא קיים בהכרח בסיפור עצמו, בטח לא רק בסיפור עצמו, אלא הוא בחירה שלי כקורא. העניין שבטקסט הוא אתי ולא אונטי.   


רשימת מקורות 

לובל, ארנולד. (1976). ״הפינה״. בתוך: צפרדי וקרפד כל השנה. תרגום: יהודה ומולי מלצר. בן-שמן: מודן, 2003, עמ׳ 29-18.

מילר, ז׳אק-אלן. (2000). ״הארוטיקה של הזמן I״, בתוך: הארוטיקה של הזמן. תרגום: סוזי וארנסטו פיצ׳וטקה, תל אביב: רסלינג, 2008, עמ׳ 47-13.  

פרויד, זיגמונד, וברויאר, יוזף. (1895-1893). מחקרים בהיסטריה. תרגום: דרור גרין, צפת: ספרים, הספריה לפסיכותרפיה, 2004.  

פרויד, זיגמונד. (1913). ״הלא-מודע״. בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך רביעי: מסות נבחרות ג׳. תרגום: חיים איזק, תל אביב: דביר, 1968, עמ׳ 88-62.   

Lacan, Jacques. (1962-63). The Seminar Book X: Anxiety. trans.: A. R. Pric, Cambridge UK: Polity Press, ch. VIII: “The Cause of Desire” (pp. 100-113), esp. pp. 100-103. 

Lacan, Jacques. (1964). The Seminar Book XI: The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis. trans.: Alan Sheridan, London: Karnac, 2004. 


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: תיאוריה והמשגות תיאורטיות, פסיכואנליזה, אתיקה, פסיכולוגיה לאקאניאנית, העברה והעברה נגדית, ז'אק לאקאן
בן מסיקה
בן מסיקה
פסיכולוג
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
לאה שקלים
לאה שקלים
חברה ביה"ת
ירושלים וסביבותיה
אלה ליובזנוב קיבריק
אלה ליובזנוב קיבריק
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, כפר סבא והסביבה
עינת פיידר
עינת פיידר
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
מני פולק
מני פולק
עובד סוציאלי
ירושלים וסביבותיה
אליה אביקסיס
אליה אביקסיס
פסיכולוג
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)

עוד בבלוג של ד״ר אמיר קלוגמן

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נרי ודלרנרי ודלר1/7/2022

הקריאה שלי. אגב, יש כאן מהלך נוסף, הסיבוב שעשה מעבר לפינה ומעבר לה! מזכיר את איך הדחף חג ובתנועתו מופיע ה-a. מגיע בסוף (זה לא אותו סוף) אל המקום ממנו יצא וחזר (הבית), אבל קצת אחרת.