פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
חלזונות / אופירה אליגון

חלזונות / אופירה אליגון

חברי הקהילה | 22/2/2012 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

ריח הגשם השתלח בזיכרוני, התעבה ונמוג . ערפל. העבר שלי התכווץ כמו עכבר. אני נזכרת בילדה ההיא; אני לא מכירה אותה בכלל – איך היא יושבת מתפעלת בקולי קולות מחיפושית פרת משה רבנו. מעבירה מבין אצבעותיה חצי כדור זעיר אל הקערורית שבכף ידה, סופרת שבע נקודות שחורות, צוחקת. מלאת פליאה, איך מתוך השבריריות של גופה נפתחות להן כנפיים .
"תעצור! תעצור! " צעקתי אל בעלי שנהג . זה היה ערב יום שישי, הנרי ישב לבדו בחושך על ספסל של תחנת אוטובוס. הוא לבש אפודה מעל חולצה לבנה מכופתרת, והיה יפה כמו נער קולג' זר. "עוד לא, זה יקרה ביום ראשון" אמרתי אחרי שהסביר שהוא מחכה שהאוטובוס יאסוף אותו למסיבה. כששמע את התשובה שלי הופיע בעיניו זיק של בלבול שכבר למד להסתיר. בוא, ליפפתי את ידי המפוחדת בידו הנבוכה. הנרי הידק ידו בידי. כשהתרומם, הרוח העיפה אל נחיריי ריח אפטר-שייב דק וכאילו השמיים נמתחו מעל שנינו, מתגבהים קומה . עורו היה לבן, ופניו - פני ילד כסוף שיער . שעה לפני, סיימנו ארוחת ערב דשנה בחיק המשפחה המורחבת, עייפה מהוויכוחים והמנות האחרונות, כעסתי על האוטובוס שלא בא. צעדנו מרחוב מואר לחניה הגדולה והחשוכה שהזונות עומדות בה תמיד, כורכים זרוע בזרוע. סביבנו עמדו בתים גדולים, קונדומים מגולגלים זרוקים על כל צעד.
"לילה, עכשיו לילה" אמרתי בקול רם ומודגש "כל פעם שתרצה ללכת למסיבה ותגיד לעצמך שזה הזמן תציץ החוצה - אם יש חושך, הנרי, חכה לאור".
"אני אחכה לאור"
"תמזוג לעצמך קורנפלקס עם חלב, הנרי" הדלת נסגרה אחריו "ואחר כך, בבקשה תישן" לחשתי אל הדלת.
הלילה ירד. ולא שירד עליי שקט.
בוקר יום ראשון. זינקתי על פתחו של יום, כאילו היה מפתן של דלת ממשית ועמד שם אורח נחשק. ילדותי ועלים רטובים, שאיבדו מבוהקם, עכשיו מונחים על האדמה. החצר שלנו נמלאה ירוק. לא היה בי שום דחף לספר לבעלי שפקעות של רקפות ששתל בסתיו פרצו מהאדמה, כמו מצופים על פני המים. שהקמליות שלו יפהפיות. מסולסלות בתוך עצמן - רקדניות בחצאיות קלוש. וכלנית אחת קטנה פרחה, כמו בטעות - מחכה לאחרות. אולי כי לצד היופי הזה, היה צער. עשבים שצמיחתם המהירה הפכה תוקפנית השתלטה על האדמה. עצי ברוש דקים שיצמחו לגדר חיה, נפלו מהרוחות. הילדים שלי במיטותיהם. נשימותיהם עוד נשימות של שינה. אני בוחנת את אגפֵי גופם, אצבעותיי נמעכות אל העור הבצקי, מתניהם, קדמת בטניהם, המנושקים, הם אי של שפיות.

בימי א' הנרי הוא הקבוע שלי, כמו טווס צנוע היה מביט בי. כעת, נראה שלחות שלא הייתה קודם כיסתה את עיניו במין ברק, עיניו נצצו. ילד שחומו עלה.
"אני מרגיש טוב" ענה לי כששאלתי מה קרה לפניו הבוקר. רגליו פשוטות לפנים
"הנרי, יורד גשם ויש רוחות " התכופפתי על ברכיי, ללטף את ידו "אתה נועל סנדלים" .
בעוד כמה שעות בכוסות גבוהות וצרות מפלסטיק ימזג מיץ פתל. כל אחד בתורו יישא ברכות, יהיה דג מלוח ואולי פרוסות נקניק. מישהו ינגן. מעלים מעגלים של אנשים רועמים, חגיגיים ישבו לצד סטודנטים צעירים. אם ראשו של הנרי לא היה פירורים של עוגת גבינה, קרוב לוודאי היה שולח אליי רשימה של שירים . היה שואל אם יוכל לנהל בעצמו את משחק הבינגו ואת המסיבה לכבודו. וכמה שירים של יהורם גאון אפשר שישיר? כי הוא התכונן לשלושה לפחות . בפרץ של חריצות ויוזמה היה יורד לפרטי פרטים ומשרבט אותיות צפופות בתוך מחברת שורה. עכשיו בביתו, הנרי נשען על משקוף הכניסה . מעל סל הכביסה של הנרי, קברתי אל תוכו בגדים קצרים, גופיות, סנדלים שלא ימצא ויטעה לחשוב שעכשיו קיץ.
"המפתח שלך לא על הצוואר, הנרי"
"מי זה הנרי? " שאל.
קפאתי. עכשיו, למול עיניי - במעבה התאים, בתוך החשכה, נמחק? איפה אתה הנרי, אתה הרי ענפים רחבים - סעיפים וסעיפי משנה כמו עץ - אתה. מעגל חיים. והיכן הנוף שנחרש במצחך? אתה יֵדע, שפות, חפצים, אלבומים אתה, זכרונות וסודות. והיה לי העונג, לדעת. איך קיוויתי, שגם הפעם, יסתובב אליי ויספר לי איך בסוד, בלילה, בלי לדעת איך, החל לדבר אליה. בשרעפיו, אחזה בו . חיוך שהופיע על לחיי עזר לכבוש את הדמעות "איפה המפתח שלך? נו. הוא לא על הצוואר" הסתובבתי סביב הספות . הנרי אל תשכח את השם עכשיו, לא עכשיו. הרמתי מהשולחן עיתונים וקופסאות של תרופות.
במרחק של שעות בלבד אכתוב מכתב לפסיכיאטרית שלו . כשמופיע סימפטום מופיע מאגר גדול מדי של אי צדק. *על ריחו המתוק של אלמון, לא אכתוב. ושמש כתמה מלטפת תישמט בוודאי. גבעולי חצב או נחניאלי אני לא מציינת. ולא חלזונות ולא סיפורי אהבה. גם לא על איך אִּפשר לי לתת לו ואולי גם לה, לילדה שאני, שנעלמה. לסבתא רבא שלי. בכך, השלים לי מחסור. ואיך היא הייתה שם ממש כאז, מתבהרת מתבהרת – אותו ריח שנישא לעברי, מידי. כאילו הייתה זו סבתי עצמה. כל מה שמקומט ושקוף בכף ידו הוא כמה אני זקוקה לקשר הבינדורי הזה . המזון שלה . שפתה. מגירות אישיות, סוכריות, חצר דלה. סיריה - עניים ומלאים כמו פח השמן. ואיך העתקתי מכף ידו רגשות, ואני על האדמה. אדמה, חיפושית וחלזונות. והיא יצאה אליי, זקנה. נמוכה מכולם בכמה סנטימטרים, ולעומתם עשירה מופלגת. ואז השמים היו רחבים ועכשיו בקונטקסט צר, אני מתארת. לא בכדִי למדתי לזהות סימנים מוקדמים של דמנציה. אני נותנת שמות לתסמינים, סימפטומים התנהגותיים.
"הנה המפתח" התכוונתי לענוד את השרוך על צווארו "הנרי, מה אתה אוכל? לא הנרי! זה "פיירי" הנרי, זה לא חלב" כמעט ורקעתי ברגליי. הרמתי בקבוק של נוזל הכלים אל הפח . הוא רכן אל הכיור, רק רכן "תקיא את הקורנפלקס!!!" הוריתי. מובסת.
ולא כתבתי שכוחות המנוגדים לחידלון, הם כוחות של אהבה.
חלזונות לחים זחלו בכוסות קלקר . "שיואו, שבלול ערום!" הילדה שבי צעקה . משהו הבליח מתוך קונכייה, התפרץ . זיכרון ברור של התכווצות פנימית גמורה. יצאנו אל הרחוב. על אדמה רטובה, זרוע בזרוע, מרפק אל מרפק, דרכנו על פד מגולגל ובדלי סיגריות שחורים. הוא - גבוה ויפה כל כך. יפה ללא רבב. ואני - נאחזתי בשמי.


*"יום שני" / אגי משעול (מתוך "מומנט", הקיבוץ המאוחד, 2005).

עוד בבלוג של חברי הקהילה

היא השתוממה אודות אנשים שהם נורא ברורים לעצמם. שגם כשהם מדברים על היסוסים ואנושיות- זה מתוך ע מ ד ה (והלא...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

כרמית ענביכרמית ענבי21/6/2012

וואו. כמה פיוט. אופירה, המאמרים שלך והתייחסותם אל האנשים בשולי החברה מעוררים פליאה
מחשבה ורגש. הסיפור עצוב, ולצערי, תמיד יכול להיות שלנו, של יקרינו. תודה רבה, כרמיתי