מבט על זיקנה ועל הנשיא ביידן
פרופ. עמיה ליבליך | 17/7/2022 | 3,011 צפיות | הרשמו כמנויים
בביתי ביפו, מותשת מהגהה של ספרי החדש שבדרך ("המשכילים החדשים", שערכתי עם חברי מהקריה אקדמית אונו, הוצאת פרדס, בדפוס) מול המחשב, הרשיתי לעצמי הפסקה קלה, וצנחתי מול הטלויזיה בחדר הממוזג. להפתעתי הזדמן לי בדיוק לצפות בקבלת הפנים של הנשיא ביידן בנתב"ג.
על המסך שמים כחולים של חודש תמוז בארצנו, בקונטרסט להם שטיח אדום פרוש ומתוח. מטוס אפור-תכול מספר 1 נמצא כבר על הקרקע. על השטיח האדום שלושה גברים בתלבושת אחידה – חליפות, עניבות (אוי, מסכנים) וכותנות צחורות. הנשיא ביידן מתעכב ונותר זמן 'מת' לפטפטת הכתבים. לא אגיד באיזה ערוץ צפיתי, וגם לא אצטט במדוייק, אבל הנושא הברור של הדיבור מכל הצדדים היה קשור בגילו המופלג של הנשיא ביידן. כולם מודאגים: כמה יהיה לו חם, כמה הוא עייף, שלא ימעד במדרגות או על השטיח, שיהיה ערני לגמרי, שידע לאיזה כיוון לצעוד ומה לומר, היכן יימצא הטלפרונטר – בקיצור שיכבד את המעמד הגבוה שלו, ואת הטקס שלנו. מישהו גם ציין בדאגה שביידן הגיע בלי רעייתו, התומכת בו בהזדמנויות רבות.
האיש הופיע סוף סוף על כבש המטוס. ירד בצעדים בטוחים, הניח משקפי שמש משובחים על עיניו, הסתכל נכחו בעירנות, ופגש את הגברים שעמדו שם בחביבות. כן ילחץ יד או לא, מותר לגעת בו או לא, קורונה וסכנת ההדבקה – כל זה, שעמד על הפרק במקום, לא עניין אותי. מה שבלט כל כך היה ההתייחסות בשפת הגוף של ה"צעירים" - הרצוג, בנט ולפיד – ובפרשנות של כל המדברים ברקע, שהם צעירים עוד יותר - אל ביידן כאדם שזיקנתו היא התכונה העיקרית שלו. לפחות כך שמעתי וראיתי ממקומי על הספה.
חשבתי על שלושת הגדולים שלנו (נכון לשבוע זה), שאני מאוד מכבדת, שניראים במיטב שנותיהם, ושאלתי את עצמי האם לרגע הם רואים בנשיא האמריקני את אביהם. (עוד עיתונאי הרהר כנראה בנקודה זו ופרסם בעיתון של שבת צילום ישן של טומי לפיד ויאיר בנו הנער). גם אם הפער הגילי בין ביידן וכל אחד מהשלושה אינו מספיק גדול כאן מלהיות אב ובן, ברור שהם משתייכים לדורות שונים. מכל מקום, מה שראיתי בעיני רוחי היה אב ובניו. וכמו שרבים מילדינו המבוגרים משדרים לנו לפעמים "אמא, את כבר לא רלבנטית" – חשתי את הסבטקסט הזה בכל האירוע שצפיתי בו.
ואז היה המפגש המרגש של ביידן ב'יד ושם' עם שתי קשישות ניצולות שואה, שתיהן בכסאות גלגלים, שהיו ברורות וצלולות כמי באר. ביידן רכן עליהן במשך דקות ארוכות, מישהו הניח כסא לידו, אך הוא לא השתמש בו. אחד הכתבים תאר את שתי הנשים ואמר שהן "ניראות דווקא מטופחות". ולמה ציפה???
בעיני יש ערך ענק לעובדה שביידן זוכר מניסיונו האישי מאורעות שהתרחשו לפני 50 שנה. העומק ההיסטורי שהוא מביא לתפקידו, גם אם זכרונו כושל מדי פעם, לא יסולא בפז. חוכמת השיבה, חשבתי, ורק לעיתים רחוקות ראיתי אותה מציצה בעקשנות מבעד לכל הסיסמאות. גילנות, או שמא זה ביקור שהנושא שלו הוא זיקנה?
גילוי נאות: אני מבוגרת בשלוש שנים מהנשיא ביידן. כבר דיברו ודיברתי על גילנות. הגיל הכרונולוגי איננו חזות הכל. הגנת היתר שאנו מקבלים כזקנים נחווית לעיתים קרובות כהנמכה ואפילו השפלה. נכון, אני שמחה אם קמים בפני באוטובוס או ברכבת. אני מודה למי שקם או קמה, ומתיישבת. אבל אפשר לעשות את המחווה בצורה מכבדת יותר או פחות, ולא נראה לי נכון שבסיכום הרושם שעושה הנשיא ביידן תהיה המילה הראשונה: זקן.
