שינוי | יפעת סאלם

יפעת סאלם | 27/6/2022 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

זו תהיה הפגישה העשירית שלנו.

אתה אמור להגיע כל רגע, ובמחשבות אני כבר איתך. מוצאת את עצמי חוששת לקראת מה שמורגש כמאבק.

כל פגישה מחדש אני מתקשה להבין למה בעצם אתה מגיע, ואתה מצידך לא עוזר לי להבין.

אתה ממעט מאוד לדבר, נותן לי לשאול אין סוף שאלות, כחוקרת.

ואני נותרת מבולבלת.

אתה מגיע, מהפעם הראשונה, בדיוק בזמן, ללא בעיות. סימן לשיתוף פעולה.

בו בזמן אתה כמו מתבצר בתוך עצמך, נמנע כמעט בכח לספק חומר לעבודה, ובעצם גורם לשנינו להרגיש תקועים במקום.

ניסיתי להתייחס ישירות לעניין, הסברתי לך שאני זקוקה לשמוע ממך מה קורה כדי לנסות לעזור, כדי שיהיה תהליך. ענית- "אני מוכן לענות על הכל". ובכך החזרת אותי לתפקיד החוקרת, ונשארת עמום.

אני מסתכלת על השעון, חמש דקות עברו מתחילת הפגישה. אתה מאחר,

לראשונה. אני תוהה אם יש לכך משמעות, מקווה שלא קרה משהו.

ובתוך ההמתנה, פתאום עולה בי מחשבה שההגעה הסדירה וההתנהגות הטובה באופן מסויים גם מונעות ממני לראות מי אתה. כשאתה עומד בכללי המסגרת, לא חורג ממנה, אתה לא בולט. עוד ניצב בשורה של ניצבים.

עוד מטופל שמגיע בזמן.

כבר לא. משהו השתנה.

אולי האיחור הזה מבטא סיכוי לתזוזה.

ואולי, התזוזה היא הדבר שאתה מנסה לברוח מפניו. להימנע ממנו בכל מחיר, גם אם בו בזמן אתה פה כדי לבקש אותה.

שינוי הוא דבר קשה. הטבע שואף להומיאוסטזיס, שמירה על הקיים, היציב.

שינוי, גם אם הוא חלק מהתפתחות אישית, הוא ההיפך מיציבות, מטלטל את המערכת. לכן אנחנו נוטים להימנע ממנו. הוא מפחיד אותנו ונחווה לעיתים כמסוכן לנו.

ובכל זאת, ממש יחד עם הפחד, יש תנועה שדוחפת קדימה, לצמוח ולהתפתח.

זה מאבק. זהו המאבק שהורגש בפגישות שלנו., בהן אתה החזקת את הרצון לשמירה על הקיים, ואני ניסיתי לעודד תזוזה.

אני עדיין מחכה, מקווה שתיכנס כל רגע, ושיתאפשר לשתף אותך במחשבות.