על המלחמה ההיא, זיקוקים ביום העצמאות ופוסט טראומה

ד"ר חנה דויד | 3/5/2022 | הרשמו כמנויים

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הייתי בת 21, סטודנטית למתמטיקה-פיזיקה באוניברסיטה העברית ובשנה השניה ללימודים לקראת הוראה תיכונית במקצועות אלו. ביום הכיפורים עצמו שהיתי בבית הורי, ב"קריית ישמח משה", שכונה חרדית במערב גני תקווה. מייד ביום השני של המלחמה, כשהתחלנו להבין מה פשר המסוקים שחלפו בתדירות גבוהה מעל הראש בדרך ל"תל השומר" – בית החולים נמצא במרחק של פחות מ-4 ק"מ מבית הורי – יצאנו, אני וחברתי, לבית החולים עם שחר ופשוט שאלנו במרפאה הראשונה אליה הגענו "מה יש לעשות". אף אחד לא שאל מי אנחנו, האחות שהיתה בחדר הביטה בנו ופסקה: "אתן תגלגלנה תחבושות ותארוזנה אותן בקופסאות". וזה אכן מה שעשינו באותו יום.

ביום השני כבר קודמנו: בנוסף לגילגול תחבושות ואריזתן בחפיסות, ארזנו אפילו קיטים שלמים. סנדביצ'ים הבאנו מהבית, לשירותים לא יצאנו אף פעם ביחד – תמיד חיכינו שאחת האחיות תבוא ותגיד שיש משהו יותר דחוף ממה שאנחנו עושות, והיה חשוב שלפחות אחת משתינו תהיה שם כשהאחות מתפנה לכמה דקות. לא באמת ידענו מה קורה, אני לא חושבת שמישהו ידע, אבל כל הזמן המשיכו להגיע אמבולנסים, כלי רכב צבאיים ואזרחיים מכל הסוגים וגם הליקופטרים, והיה קשה לדעת אם הם מורידים חיילים חיים או מתים. אז הבנו שצריך להגיע לבית החולים הכי מוקדם שאפשר, כי הימים התחילו להתקצר ודי פחדנו לחזור הביתה בחשכה. אף אחד לא חשב להפר את העוצר ולהדליק אפילו פנס ברחובות הבינעירוניים הארוכים, מתל השומר לקיראון, מקיראון לקריית אונו, או מקריית אונו הביתה.

גם בשבת הגענו לתל השומר. לא היה את מי לשאול אם זה מותר, אז פשוט נכנסנו לאחת המחלקות וראינו שם את ה"נגלה הראשונה" של הפצועים. היינו שתי נערות תמימות, ועד אז לא חשבנו שזה מה שנראה – אנשים ללא גפיים, מישהו בלי עין, אחר עם שתי הרגליים החבושות תלויות על מתקן מסובך... הכל היה כל כך לא מסודר, אפילו לא תהינו איך היה כל כך פשוט להיכנס לשם, איך אף אחד לא עצר אותנו... כמה חיילים דיברו אתנו ,אבל הרוב שכבו דוממים, מקסימום נאנחו ואפילו בכו. כשמישהו ביקש משהו – כוס מים או שנקרא לאחות – הרגשנו שסוף סוף הבאנו תועלת. שנים לאחר מכן, כשבני שאל אותי: "את מצטערת שאין לך הכשרה ברפואה? אם היית פסיכיאטרית היית יכולה לעשות הרבה יותר!" הבנתי, שעשיתי בחירה נכונה. שאני יכולה להתמודד עם כאב גופני, עם השחתת הגוף וגם עם פירוק הנפש, אבל המחיר שזה גובה ממני...

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

חזרתי לירושלים כשהבנתי שזה לא הולך להיות קצר. הצטרפתי לדני, הידיד האמריקאי שלי, שכבר היה לו "ותק" של התנדבות ב"תנובה". המרחק מהמעונות לתנובה ירושלים היה דומה לזה שמבית הורי לתל השומר, אבל היינו צריכים לצאת כשעדיין היה חשוך כי המשאיות עם החלב, הלבן, השמנת והגבינה יצאו לירושלים עצמה, לבית שמש ולקיבוצים שמסביב עם שחר, ועד אז היינו צריכים לעזור בהעמסה שלכם. כשהגענו לקווי הייצור פשוט נעמדנו ליד שקיות החלב, או גביעי השמנת, אספנו אותם אחד אחד, הכנסנו לארגז, וכשהארגז התמלא הורדנו אותו לרצפה, לקחנו מייד ארגז ריק והתחלנו למלא אותו. נהגי המשאיות היו אוספים את הארגזים שמילאנו, ומשם היו יוצאים לדרכם. זה היה יום עבודה מלא, 8 שעות בתוספת הליכה בת שעתיים – הלוך וחזור מהמעונות למפעל, אבל בצהריים סיימנו.

אחרי עוד שבועיים, כשחזרתי מהמפעל, חיכה לי על דלת המעונות פתק מהמנחה שלי בסדנה למתכשרים להוראת מתמטיקה פיזיקה, תיאודור הולדהיים ז"ל, ובו בקשה: להיפגש אתו מייד כדי שאוכל להתחיל ללמד בבית הספר "אוולינה דה רוטשילד". האינסטינקט שלי אמר לי להתעלם, אבל לא חשבתי שיש לי ברירה. תיאודור הסביר לי בפגישה את מה שכבר ידעתי: מאחר שכל המורים לפיזיקה באותה עת היו גברים, ומבין הסטודנטים להוראת פיזיקה הייתי הדתייה היחידה, אם לא אסכים ללמד ב"אוולינה", שהוא בית ספר דתי, לא ילמדו שם פיזיקה במשך זמן בלתי מוגבל. אז אמרתי "כן", ומייד קפצתי למים: כיתות של 40 בנות, חוץ מהכיתה שאז נקראה "ט5" – שם-קוד לכיתת חינוך מיוחד, נושא שעד אותה עת לא היה לי כל מושג בו.

אין לי אפשרות לדעת, אם משהו ממה שלימדתי נקלט אצל התלמידות שלי. אני גם לא יודעת למה מישהו חשב, שבכיתה שיש בה ילדות שאחיהן או אביהן נעדר או נפצע, או אפילו יותר גרוע – באחת הכיתות הגיעה הבשורה על אח שנפל ממש במהלך הלימודים – אפשר ללמוד פיזיקה. יש לי "בטן מלאה" על ה"עיסוק הרגשי" שמורות אמורות לספק לתלמידים כשהן-עצמן נסערות, חרדות, ללא כל תמיכה, ותוך התמודדות עם עומס כפול: בכיתה ובבית. אבל, כפי שלמדתי מתיאודור ז"ל, למורה חשוב שתהיה אמתחת ובה אפשרויות נוספות ללמידה, מעבר ל"חומר". אף שחלפו כבר כמעט 50 שנה אני עדיין זוכרת את ההדגמה שתיאודור עשה לנו כשלימד אותנו איך אפשר להאהיב על תלמידים, גם כשהם לא מרוכזים, נסערים ואף פגועים, את "תמונות מתערוכה" של מוסורגסקי. במבט לאחור אני יודעת שזה מה שהייתי צריכה לעשות: לאפשר לבנות לעסוק בספרות, באמנות, במוזיקה, אפילו בריקוד. אבל הייתי כאמור בת 21, חזקה עלי מצוות המנהל ללמד ולא העזתי להתווכח, בוודאי לא לסרב.

אז עוד לא ידעתי כמה אנשים שהכרתי לקחה המלחמה. הבן של השגריר שאתו למדתי, גם זה שהיה שנה מעלי, שממנו העתקתי לפעמים את הדוחות המסכמים של המעבדה בפיזיקה... בוודאי שלא ידעתי מהי פוסט טראומה – אף אחד לא השתמש במושג זה, אבל כל אחד מהחברים שלי, שבכל זאת הגיע משם לקמפוס, כבר לא היה אותו אדם. וגם אני, שלא נלחמתי, לא הייתי אותו אדם. כל צפירה ששמעתי אז, מכל מכונית כיבוי אש, משטרה או אמבולנס הקפיצה אותי. אני בטוחה שכשזה קרה בזמן שלימדתי – תיכון "אוולינה" ממוקם ברחוב אוסישקין, שמחבר את רחביה עם לב העיר ונוסעות בו תמיד מכוניות לרוב, התלמידות שלי שמו לב, אולי אפילו לעגו לי. אבל השיא היה כשהלהבה בתנור הנפט, התנור שמנע מאתנו לקפוא בקור הירושלמי, התלקחה פתאום. אני לא יודעת אם מישהי זרקה לכיוון התנור פיסת נייר בשוגג או במזיד, אבל זה ממש לא משנה. אני זוכרת את הצרחה שיצאה מהפה שלי: "צאו החוצה!" ואת הכניסה שלי בחזרה לכיתה, כשהבנות כבר יצאו, עם דלי מים שהבאתי מהשירותים. רק אז נוכחתי לדעת שהלהבה כילתה את הנייר והתנור ממשיך לבעור כמקדם.

עד היום אני קופצת עם כל צופר שנשמע, וממש לא רוצה לחשוב מה עושים הזיקוקים למי שהיה שם.