השתקפויות ואנוכיות – מחשבות על איין ראנד

ד"ר טל פלג-שגיא | 19/1/2022 | הרשמו כמנויים

תודה ל- ג' על ההשראה. אתה יודע מי אתה.

לא כתבתי במשך זמן מה. אפשר לתלות את זה בכאוס הקורונה ובבלבול ששורר, אבל האמת שהתקשיתי למצוא נושא אותנטי שמגרה אותי לכתוב עליו.

השבוע במהלך שיחה, הבנתי שנושא שמעסיק מאד מטופלים ואנשים בכלל הוא נושא ההשתקפויות.

אני קוראת השתקפויות לצורך שלנו במראות סביבנו. לא מראות במובן הנרקסיסטי, אלא מראות של אנשים שעונים על כל מיני צרכים שלנו, או שדרכם אנחנו חווים ומשחררים דברים. בעצם, ניתן לומר שזה השימוש שלנו בזולתעצמי סביבנו, הצורך שלנו בזולתעצמי. בעצם זה נרקסיסטי, אבל לא משנה... הבנתם.

במשך שנים לא חשבתי על הנושא לעומק, גם אם לימודי הפסיכולוגיה ובעיקר קוהוט עסוקים מאד בתלות מן הסוג הזה. המודעות שלי לנושא הגיעה דווקא מכיוון אחר, כאשר קראתי את "כמעיין המתגבר", ולאחר מכן את "מרד הנפילים". למי שלא מכיר/ה, בשני ספריה של איין ראנד מדובר בסיפור מרתק וארוווך, שהוא גם סאגה פילוסופית לגבי אנוכיות. ראנד, אם נפשט את מאות העמודים, טוענת כי אנוכיות היא בעצם תכונה רצויה. בשני ספריה, אנשים אנוכיים הם בעצם אנשים בהירים וצלולים, טובים מאד במלאכתם (בין אם מדובר באדריכלות או בעבודת רתכות), ומהמקום הזה הם לא "התייחסותיים". אותם גיבורים בספריה של ראנד (והם מחולקים בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים, למי שנעריץ ומי שנבוז לו), הם אנשים שהטוב והרע שלהם תלוי אך ורק בעצמם ובעולמם הפנימי, הצלול. אצל ראנד, יחסים אשר מבוססים על תלות בדעתו של האחר, על קורבנות, על ריצוי או על עזרה לאחר ממקום של ביטול עצמי, הם לא נכונים ומובילים להרס אישי וחברתי. מכאן, שאדם אנוכי לדידה לא צריך להיות רע לב או נעדר נתינה, אבל את הנתינה אנחנו עושים ממקום חזק מאד וצלול שלנו, ומול אדם שהנתינה בשבילו מתקבלת ממקום חזק כשלעצמו, ולא כדי להחלישו.

יש לי מחשבות רבות על גיבוריה של איין ראנד, משום שאי-התלות בסביבה לעתים נוקשה מאד בעיני. הווארד, הגיבור ב"מעיין המתגבר" הוא אדם עם קשיים חמורים בתקשורת, חוסר יכולת להסתגל למסגרות וקווי אישיות שאינם מאפשרים לו להצליח, אף שהוא מבריק ומוכשר. אין ספק כי האידיאל של הגיבור הבלתי-תלוי, יש בה מן הפשטנות, ומשום כך יש מי שיטעה לחשוב שמדובר ברומן התבגרות.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אני, לעומת זאת, סבורה, שבקריאה בספריה של ראנד יש פילוסופיה עמוקה, שמתבהרת ברגע שמתייחסים לרעיונות ולא לקו כזה או אחר בגיבור. הרעיונות הללו מדברים על כך שהעצמאות שלנו כבני אדם, החוזק שלנו, מתפתחים רק כאשר אנחנו לומדים ולומדות לחזור לעצמנו, דעותינו, קולנו, צרכינו וערכינו במטרה להבהיר במה נבחר ומה נעשה.

אדם, פעמים רבות אישה, שחוזר פנימה לפני החלטות ובודק: האם אני בוחר/ת בזה, מנקה את עולמו משיקולים זרים, מזוללי אנרגיה ומריצוי. אגב, אדם שכזה גם מנקה את האחר. אחת התובנות שלי לאחר קריאה בראנד (הפעם, יותר מ"מרד הנפילים"), היא שלתת לאדם אחר משהו מתוך מקום לא שלם ולא חזק, שם עליו המון אחריות ומסב כלפיו תוקפנות. אם אני בוחרת לתת לאדם משהו, זה צריך להיות ממקום חזק ושלם. אם לא, עדיף שלא אתן. זאת, בתמצית ובפשטנות, אנוכיות "בריאה", אנוכיות שמתוכה אני יכולה להיות לא אנוכית כלל, כי אני בוחרת.

מהמקום הזה, השתקפויות הופכות להיות דבר שאין בו צורך. אין בכוונתי לומר שאין לנו רצון בריא וברור בהשתקפויות. בניגוד לחלק מגיבוריה של ראנד, אנשים 'רגילים' צריכים ובצדק זולתעצמי כדי לשקף, לחזק ולאשר דברים. לשמוע מחמאה או לאשרר גינוי, לקבל תיקוף או סתם לאכול משהו טעים שמנחם. לא תמיד אנחנו מוצאים בעצמנו את הכוח לפעול ולתת לעצמנו תוקף לבד, וזה נורמלי, ובגלל זה לא טוב היות האדם לבדו. עם זאת, כאשר הצורך הזה בהשתקפות הופך לתלות, כאשר כל תהליך שלנו מושלך על הסביבה ולהיפך, כאשר גבולות האדם הופכים לגמישים מדי, אז נוצר תהליך של העדר קול והעדר צלילות. מכאן, שאנוכיות היא היכולת לפעול מתוך אנוכי בדרך צלולה ובהירה.

ממליצה לקחת את הגל החמישי ואת הגשם הנוכחי, ולקרוא בראנד.