לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מצלמה מצלמה אשר על המחשב – איך אני נראה?  או כמה מחשבות על תמונת עצמנו  במפגשים מרחוק

מצלמה מצלמה אשר על המחשב – איך אני נראה?  או כמה מחשבות על תמונת עצמנו  במפגשים מרחוק

ארנון רולניק | 5/11/2021 | הרשמו כמנויים

 

פוסט זה עוסק בתמונת עצמנו המשתקפת  במפגש ה zoom. כאנלוגיה אני מביא את המשפט "ראי ראי אשר על הקיר  האם יש יפה ממני בעיר"   כפי שמופיע בורסיות שונות של סיפור שלגיה . ואכן  ראיית עצמנו  ופנינו היא חוויה משמעותית  שלא מעט נכתב עליה והיא מלווה אותנו משחר ההיסטוריה. אומנם נרקסיסוס במיתולוגיה היוונית  שראה את דמותו נשקפת אליו מן המים באגם אהב מאוד את התוצאה  ולא יכול היה לנתק את מבטו מבבואתו, (אגב עד שמת מצמא). אך מאידך נראה שלרבים מאיתנו חווית ראיית עצמנו אינה פשוטה.

הזכרו במפגשיכם בפגישות הזום: כמה פעמים מצאתם את מטופליכם מועסקים בהופעתם, מתקנים את התסרוקת, מיישרים צווארון, מתאפרים, משנים את יציבתם מול המצלמה ובעיקר מוטרדים מהדרך בה הם נראים.

ואנחנו המטפלים, האם תשומת הלב שלנו למטופל ולתהליך הטיפולי לא מופרעת בשל העיסוק שלנו בדרך בה אנו רואים את עצמנו בחלון הזום? גם אם בחרנו להיות במצב של speaker view  בו אנו נראים קטנים יותר בהשוואה למטופל, האם אנו משוחררים לגמרי מהשאלה איך אנו נראים?

ברור שגם אני איני משוחרר מעיסוק זה. מחד אני מקפיד שהמצלמה תתפוס את רוב חלק גופי העליון כדי שהנוכחות הגופנית תהיה ברורה יותר. מאידך  אני מוצא עצמי מוטרד לעיתים שזוית ראיה זו גורמת גם  לכך שהמצלמה תתפוס  את הכרס הקטנה המבצבצת לה לעיני עצמי ולעיני המטופל.

המבט מול הראי עשוי ללמד אותנו על תחושותינו בזום

המראה או הראי הם הדוגמה שממנה נוכל ללמוד על חווית ראיית תמונת עצמי בזום. המראה הנה "חברה בעייתית מאוד". חברה שהיינו רוצים ש"תזייף לנו קצת"

 ראו למשל כמה ציטוטים מספרה של שהרה בלאו, "יצר לב האדמה"

" אני מתבוננת באף הזה ומחייכת. החיוך גורם לו להיראות גדול יותר, ואני משיבה את השפתיים למצבן הטבעי, הקפוץ. הן נראות כזוג חלזונות ורודים חסרי קונכייה שהתיישבו לנוח על הסנטר, החילזון התחתון שמן יותר והחילזון העליון דק ויבש. מאחוריהן חבויה לשוני, זו המיומנת כל כך באמירת שקרים. היום אהיה מוכנה לספר רבים מאוד. אני חורצת לשון אל מול המראה. "שקרנית שכמוך," אני אומרת. "שקרנית טובה שכמוך, מה הייתי עושה בלעדייך?" .....

" מתחת לעיניים שעדיין איני מוכנה לפגוש במראה נראו צללים כהים מאוד, והעור שלי נאטם והוריק כמו גבינה שעמדה שעות בשמש"

הסופרת מצליחה להביא בכמה שורות את הדיאלוג המורכב מול המראה המעצימה  את תחושת הבקורתיות העצמית שלנו

אולם בעוד התבוננות במראה היא בד"כ קצרה וקורית בד"כ רק לכמה דקות במהלך היום, הרי במפגשים מרחוק אנו עשויים להיות חשופים לתמונת עצמנו במשך כל הפגישה ואפילו  למספר שעות כאורך מפגשי הזום/סקיפ שאנו מצויים בהם מאז תחיל הפנדמיה.

כשהתחלתי במפגשים מרחוק בתחילת ימי הסקייפ  ניסיתי  להתעלם מ"התוספת המיותרת" הזו שיצרני התוכנה העמיסו עלינו מבלי להתייעץ עם הפסיכולוגים. בכלל  הנסיון היה לדמות את הטיפול מרחוק לטיפול "רגיל " כלומר פנים לפנים באותו חדר. אך ככל שרכשנו נסיון בעבודה מרחוק נראה שהתוספת הזו יש לה משמעויות פסיכולוגיות רבות שכדאי יהיה לחשוב מה עושים איתם.

חשוב כבר להגיד כי  כנראה  רבים מאיתנו מעוסקים בזמן הטיפול מרחוק בתמונת עצמנו לא פחות ממה שאנו מעוסקים בתמונת הצד השני לשיחה. ואין ספק שזהו אחד המרכיבים שמשנה את חווית הטיפול מרחוק ועושה אותה שונה משמעותית .

מה היא ההשפעה של  ראיית פנינו בשיחות מרחוק

בשנות השבעים כשהתחלתי את התואר הראשון בפסיכולוגיה היתה תאוריה מאוד דומיננטית של  Duval and Wicklund  על Objective Self Awareness. במחקרים אלו  העמידו מראה מול הנבדקים ובדקו את ההשפעה שלה על התפיסה העצמית שלהם. ההנחה הבסיסית היא שהעמדת מראה יוצרת מצב של התמקדות בעצמנו  ןמציבה אותנו מול סטנדרטים פנימים שלנו. וההשוואה הזאת יוצרת לעיתים קרובות ביקורת עצמית .

ביקורת עצמית זאת הנה בולטת מאוד בעבודה עם הפרעות אכילה או הפרעות בשימוי גוף . בהמשך נדבר על שימושים אפשרים בעובדה זו כחלק של חשיפה מתוכננת לנטיה לביקות עצמית .

יתכן גם שחלק מתופעת "עייפות הזום" או ה zoom fatigue  קשורה  באותה ביקורת עצמית שמתעוררת כאשר מצלמת ה זום "דוחפת לנו את פנינו" לתוך השיחה

ואכן לא מעט מטופלים מדווחים שהם לא אוהבים שיחות מרחוק משום שהם לא אוהבים לראות את עצמם. 

על האפשרות לוותר על תמונת עצמנו

כשאני מרצה על טיפול מרחוק אני נדהם לעיתים לגלות שמטפלים מציעים למטופליהם להדביק משהו על המחשב כדי למנוע את ראיית עצמם. ראשית יש פתרונות טכנולוגים פשוטים לבצוע שיחות מבלי שנראה את תמונת עצמנו .

שנית, ועוד יותר חשוב, מן הראוי לדעתי להשתמש בהמנעות זו כדי להשיג שיחה משמעותית על החוויה שלהם מול ראיית תמונת עצמם.  כלומר לדעתי יש לנו כאן הזדמנות משמעותית לדיאלוג עם תפיסת העצמי של המטופל שלנו.

גם כמטפלים אנו  מושפעים מראיית עצמנו. גם כאן ניתן לשקול  לבטל את התמונה העצמית כדי שנוכל להתרכז יותר במטופל , דבריו וכמובן הבעת פניו. עם זאת – וכהמשך לגישה האומרת שלטיפול מרחוק פותח לפנינו אפשרויות חדשות, יתכן וכדאי לנו לשים לב למה משדרות פנינו למטופל מה שמביא אותנו לסעיף הבא.

על השימוש האפשרי בראיית העצמי בטיפול מרחוק : דיאלוג עם המטפל על הבעת הפנים

במאמר משנת  2017  הנושא את השם  " You Should Have Seen the Look on Your Face. . "   טוענתקבוצה של חוקרים סינים כי אנו בדרך כלל איננו מודעים להבעת הפנים שלנו. הם  מדגישים את הפרדוקס שאנו יודעים  היטב לזהות את האמוציות שלנו, ואנחנו מצליחים לעיתים קרובות לקרוא את האמוציות של בני השיח שלנו על פי הבעת פניהם, אך אנו נכשלים ביכולת לזהות את הבעת פניניו ואת הגוון הרגשי שהן משדרות. נראה אם כן כי יש כאן הזדמנות להתבוננות משותפת באופן הבא.

המטפל הקשוב לא רק לתכנים שהמטופל משתף בהם אלא גם להבעת פניו של המטופל משתמש בטיפול רגיל בנתונים אלו ליצירת השערה על מצב הרגשי של המטופל. הוא גם יכול לשאול אז "מה אתה מרגיש ?" או "מה קורה לך עכשיו" זו כמובן פרקטיקה רגילה של מטפל בסיטואציה טיפולית בה לא מופעלת מצלמה . אולם בטיפול בו מופעלת מצלמה, בה המטופל גם רואה את עצמו, נפתחת לצמד הטיפולי אופציה חדשה אופציה המאפשרת למטפל לשאול את המטופל לא רק מה הוא מרגיש אלא גם שאלה  כמו "מה אתה מרגיש כשהבעת פניך היא כזאת"? או אפילו פשוט יותר: איזה הבעת פנים  יש לך עכשיו"? שאלה פשוטה זו מאפשרת שני תהליכים : האחת המטפל מבטא באופן ישיר ופשוט שהוא מעוניין להבין את המטופל בכל דרך שהיא כולל באמצעות הבעת פניו. התהליך החשוב השני הוא ששאלה זו יחד עם תמונת עצמו של המטופל המופיעה מול עיניו עצמו מאפשרת – אולי לראשונה למטופל  להיות מודע להבעת פנין וללמוד לקשר אותן עם רגשותיו.

 

על השימוש האפשרי בראיית העצמי בטיפול מרחוק : חשיפה לנטיית הביקורת העצמית

יתרון אפשרי שני של שימוש בראיית עצמי הוא למטרת חשיפה של תפיסות עצמי שלעיתים אינן עולות באופן ישיר בתהליך טיפולי. אני מדבר על חשיפה לביקורת העצמית. ראשית הביקרות העצמית על הופעתו ועל מבנה פניו  או חלקים ספציפים בפנים.

חשיפה לרגש אותו איננו רוצים לחוות  הנו הבסיס להרבה ממהקשיים הרגשים של של המטופל. זוהי תפיסת העולם של הגישות הטיפוליות המודרניות  הן של אנשי הסיביטי (ראה למשל הפרוטוקול המאוחד של בארלו)  והן של גישות דינמיות חדשות ל(משל מקבוצות הטיפול של ה   EDT  experiential Dynamic Psychotherapy ) כל אחת מגישות אלו שואפות לחתור למגע עם רגש שהמטופל בדרך כלל מנסה לעקוף אותו ולהמנכע מלהרגיש ותו אף שבסופו של דבר – זהו הרגש יוצר את הפסיכופתולוגיות השונות.  כיצד להגיע למגע עם רגש זה פותחו שיטות שונות . באלו למשל יוצר חשיפה אינטרוספטיבית בה הוא יוצר תחושות פיזיות לא נעימות אצל המטופל או לחילופין משמיע לו מוזיקה היוצרת אמוציות מסוימות (להלן emotion exposure))   במקביל יכול מטפל מאסכולת ה  ה EDT לחשוף הגנות או "לילד אמוציות" כפי שאומר אוסימו. זאת  על ידי סדרת שאלות שמקשה על המטופל ומחייבת אותו לחוות רגשות שהוא מנסה שלא לבוא במגע עימם.

האם יתכן שעצם ראיית העצמי  באמצעות מצלמת הזום מהווה מעין חשיפה לרגשות הביקורת העצמית?.נוכל להעזר במספר מחקרים שבדקו את הנטיה לאי שבעות רצון מההופעה אצל גברים ונשים באמריקה . המחקרים מראים כי כמעט 50 אחוזים אינם מרוצים מהופעתם. יש לומר שעיקר אי שביעות הרצון הוא סביב נושא הקף המותנים ,  חוסר שביעות הרצון בלט  גם ממבנה הישבן או החזה (כרבע מהמדגם אצל  נשים) כלומר חשיפה לתמונת עצמנו עשוייה להפעיל בקלות את הנטיה לחוסר שביעות רצון עצמית . נכון שבטיפול מרחוק אנו מתמקדים באזורים הגבוהים יותר של הגוף וגם כאן נמצא כי  כעשרים אחוז אינם אוהבים את שערם או את העור שלהם כמו גם את השינים , הפה והאף. כל הנתונים הנ"ל נאספו במחקרים שאין בהם שימוש במראה .

כפי שהוזכר כבר במבוא אם נעמיד לפני נבדקים מראה תתעורר אצל רבים מהם  חוויה של חוסר שביעות עצמית מהופעתן דבר שהוכח בעשרות מחקרים שבדקו  את התופעה באוכלוסיות לא קליניות ובעיקר אצל נבדקים עם  הפרעת אכילה או  הפרעה בדימוי גוף.

כלומר ראיית תמונת העצמי בזום – ובעיקר אם נזמין את המטופל להתבונם באורח אקטיבי בתמונתו ונמקד אותו באזורים מסויימים  אנו ניצור חוויה של ביקורת עצמית שקרוב לוודאי תכיל ביקורת עצמית על ההופעה אבל תמשיך לכיוון של ביקורת עצמית רחבה יותר.

ביקורת עצמית כעומדת בבסיסן של הרבה פסיכופתולוגיות

ביקורת עצמית או Self-Criticism הנה נטייה אישיותית העומדת בבסיסן של לא מעט פתולוגיות. שני פסיכולוגים המחזיקים את השם "שחר" מארצנו כתבו לא מעט על מנגנון זה של הביקורת העצמית. האחד הוא בן שחר ומהאוניברסיטה העברית (שבעבודתו נדון בהמשך) והשני הוא גולן שחר מאוניברסיטת בן גוריון. גולן  מראה בספר שיצא לפני כמה שנים  (Erosion) כי הבקורת העצמית עומדת בקורלציה עם הנטייה לפתח פסיכופתולוגיות שונות.  הנה רשימה חלקית של ההפרעות שעל פי גולן מנובאות על ידי בקורת עצמית : דכאון, סמפטומים היפומאנים, אובדנות, חרדה מוכללת, חרדה חברתית, הפרעות אכילה, התנהגות אלימה וכאב כרוני.

ובכן, הצורך לעסוק  בביקורתיות העצמית הנו כמעט הכרח בכל טיפול הקשור בהפרעות אלו. וכפי שייצגתי בשלב מוקדם בפוסט זה, הגישות שמדברות אלי בעולם הטיפול הן בכיוון הדינמי והן בכיוון ההתנהגותי מדגישות כי "לא די לדבר על זה" וכי יש צורך למגע עם הרגש שלעיתים קרובות האדם מנסה להמנע ממנו. אני מציע אם כן להשתמש באפשרות כי ההתמקדות של המטופל בפניו כפי שקורה לעיתים קרובות בטיפול מרחוק, עשויה להביא את חווית הביקורת העצמית, שאולי מתחילה בעיסוק בפרטים גופנים אבל לעיתים קרובות תביא גם לביטוי את אותה אי שביעות רצון כללית יותר של אדם מעצמו.

על האפשרות לטפל בביקורת העצמית באמצעות Mirror self compassion

Paul Gilbert , המגיע מרקע קוגניטיבי התנהגותי, גם הוא  עוסק ב Self Criticism שהוא מחלק אותה לשני סוגים: האחד קשור לתחושת חוסר מותאמות (Inadequacy) והשני לשנאה עצמית. Gilbert  מציע לטפל בביקורת העצמית על שני סוגיה על ידי כך שילמד את המטופל Self Compassion או עמדה חיובית וחמלת כלפי עצמו.

זה לא סוד שבשנים האחרונות עולה יותר ויותר העיסוק ב  Compassion וב Self compassion  . מבט מהיר ב Google trends  מגלה עליה מתמדת (אולי אפילו אינפלציה) בשימוש במושגים אלו בעולם.

 בן שחר שהוזכר קודם לכן עסק בן יתר מחקריו, גם בדרכי טיפול בביקורת העצמית. מחקר אחד הראה כי אחת הדרכים ליצירת חמלה וחמלה עצמית הוא שימוש ב  loving kindness meditation . בעבודה מ שנת 2015 הוא מראה יחד עם עמיתים מישראל כי ניתן להפחית ביקורת עצמית באמצעות שימוש מכוון במדיטציה מסוג זה שמטרתה לייצר self compassion .

עכשיו בואו נלך צעד נוסף שיחבר אותנו לתמונת העצמי כפי שמציג לנו הזום ותוכנות אחרות. מסתבר שפיתוח נוסף של רעיון החמלה העצמית הוא תרגול שלה מול מראה!  

קבוצת חוקרים איטלקית מפרסמת ב 2016 מאמר תחת השם  Compassion at the mirror: Exposure to a mirror increases the efficacy of a self-compassion manipulation in enhancing soothing positive affect and heart rate variability.

הם ערכו מחקר כדי לבדוק אם מראה יכולה לשפר את היעילות של דיבור עצמי מלא חמלה. משתתפי המחקר התבקשו ליצור ארבעה ביטויים שישתמשו בהם כדי להרגיע ולעודד את חברם הטוב ביותר. אחר כך הם התבקשו לתאר אפיזודה שבה ביקרו את עצמם והוקצו לאחד משלושה תנאים: (1) לחזור על ארבעת הביטויים לעצמם תוך כדי הסתכלות במראה; או (2) לחזור על ארבעת הביטויים לעצמם ללא המראה; או (3) להסתכל על עצמם במראה מבלי לחזור על הביטויים.

תוצאות המחקר הראו שמשתתפים שאמרו את הביטויים במראה דיווחו על רמות גבוהות יותר של רגשות חיוביים מרגיעים. כמו כן, היו להם יותר שונות בקצב הלב (HRV) בהשוואה למשתתפים בשני המצבים האחרים. נראה לכן,שהמראה מעצימה את ההשפעות המרגיעות של דיבור עצמי מלא חמלה.

כמי שמשתמש במדד ה HRV כחלק מטיפול הביופידבק אני יודע שזהו מדד המראה על טונוס פאראסימפטטי כלומר שמערכת הרגיעה מופעלת. כך שבהחלט יתכן שהתייחסות חומלת כלפי העצמי יכולה להיות מועצמת באמצעות מראה.

אז האם אפשר לטפל בבקורת העצמית שלנו באמצעות ראיית עצמנו במצלמת הזום?

נחזור לשאלה שלנו הקשורה לראיית עצמנו בתוכנות המפגש מרחוק כמו זום וסקייפ. יתכן שהמטפל יכול להציע למטופל להתבונן בתמונת עצמו תוך כדי תרגול של  Self Compassion.

צריך לזכור כי חמלה כרוכה במערכת הוויסות העצמי שלנו, המאפשרת לנו להתקרב לסבל במקום להילחם או לברוח – יתכן שהוספת המראה – או מצלמת הזום מאפשרת לנו לצאת מעצמנו כדי לראות את הסבל או את הבקורת העצמית שלנו ואז מתאפשר להגביר את החמלה.

כלומר דיבור עצמי חומל עשוי להיות מוגבר על ידי שימוש במראה עצמנו  כדרך להחצין את מושא החמלה שלנו (כלומר העצמי). מצלמת הזום  עשויה גם להגביר את ההשפעות של דיבור עצמי חיובי מכיוון שמבט עין והבעות פנים הם מרכיבים בולטים של התגובות האמפתיות שלנו

בהתחשב בכך שגירויים הקשורים בעצמנו (למשל הפנים שלנו) רלוונטיים לנו יותר מגירויים הקשורים לאחרים, ושנראה שתחושת העצמי שלנו קשורה מטבעה לפנים שלנו, הרי שהסתכלות  על עינינו ועל פנינו שלנו תוך חוויה של חמלה כלפי עצמנו משפיע על הפסיכופיזיולוגיה שלנו יותר מאשר רק ביטוי מילולי של ביטויים מלאי חמלה עצמית.

חזרה לסיטואציה הטיפולית באמצעות הזום

 פוסט זה התחיל בשאלה מה לעשות עם העובדה שהמצלמה מכוונת אל פנינו והיא גורמת לנו לראות את עצמנו בזמן השיחה הטיפולית. זהו feature  שכמעט נכפה עלינו או הוכנס על ידי אנשי הטכנולוגיה מבלי ממש להתייעץ איתנו אנשי המקצוע המועסקים בעקרונות של שיחה אמפטית והסתנכרנות בין אנשים הנמצאים במפגש מרחוק.

פתרון אחד שהוזכר כבר בתחילת המאמר הוא לעבור למצב של Speaker view  ואז הפוקוס הוא יותר על זולתנו. אפשרות עוצמתית יותר  היא להציע לעשות hide self view ובכך אנו מנסים לשחזר מחדש את החוויה הטיפולית הרגילה בה אנו רואים רק את המטופל שמולנו והוא רק רואה אותנו. ברמה הסימלית גם ניתן לומר אז שתמונת בן שיחנו ממלאת אז את המסך כאילו בזה ש"סילקנו" את תמונת עצמנו או את העיסוק בעצמנו נוכל לראות את זולתנו טוב יותר.

פתרון זה הוא חלק מנסיון לדמות את מפגש ה זום למפגש פנים לפנים באותו חדר. זו היא גישה שיתרונותיה בצידה שכן היא מאפשרת לנו כאילו לחזור לסיטואציה הטיפולית הקלאסית אליה אנו מורגלים כבר כמאה שנה.

בשורות שנכתבו לעיל הצענו לוותר על הנסיון "להדמות לטיפול רגיל" אלא דווקא להשתמש במאפיינים המיוחדים של תוכנות המפגש מרחוק -במקרה זה האפשרות (אף שלא ביקשנו אותה מראש) להשתמש בתמונת עצמנו כפי שמופיעה מול עינינו בעת השיחה.

הצענו להשתמש במצב בו המטופל רואה את עצמו כחשיפה. חשיפה לרגעים בו הוא נוטה לבקר את עצמו. כלומר יתכן שיש לנו כאן הזדמנות שאין לנו בטיפול רגיל – לבוא במגע עם אותה נטייה לבקר את עצמנו בעת ההסתכלות על תמונתו.

בהמשך גייסנו את הגישות הפופלריות היום של הפעלת חמלה וחמלה עצמית כדרך להתגבר על הנטייה לביקורת עצמית. יתרה מזו העלינו את האפשרות ששיטת הדיבור החומל העצמי יכולה להיות אפקטיבית יותר כאשר המטופל רואה את עצמו וכאילו אומר ל"אדם שמולו" משפטים של קבלה והקטנה של הביקורת העצמית.

ועוד כמה מילים הקשורות לעצם האינטראקציה הבין אישית.

למרות מה שנכתב כאן והפופולריות של שיטות ה Self Compassion  אני מבקש להחזיר לתמונה את התהליך הבין אישי בו הצורך בדמות הורית מרגיעה ומקבלת הוא מרכיב מרכזי שאינו מסתמך רק על תהליכים שאדם עושה עם עצמו. כלומר דומני שגם מה שנסקר כאן בהרחבה יקבל משמעות יתר אם נחשוב עליו במונחים אינטרסובייקטיבים.

אכן העובדה שתמונת עצמנו הן של המטופל והן של המטפל "נתקעה לנו מול העינים" מאפשרת לנו לשוחח על כך בפתיחות. כפי שהצעתי בתחילת הפוסט זוהי הזדמנות של המטפל לשאול את המטופל על הבעת פניו של האחרון כמו גם על הבעות פני המטפל. דיון פתוח כזה יכול לאפשר למטפל ולמטופל להיות מודעים להבעות פניהם (שכפי שהוסבר בתחילה אנו לא מודעים להבעת פנינו) ולדון ביחד על השאלה כיצד אנו משפיעים האחד על השני באמצעות הבעות הפנים והקול – לפעמים ללא קשר לתוכן המועבר.

אני חושב שללמד מטופל Self Compassion מול תמונת עצמו ותוך שיחה על הביקורת העצמית שלו מאפשרת למטופל גם לחוות את המטפל כמקבל אותו ולא כביקורתי כלפיו

בדוגמה שנתתי קודם ניתן להמחיש את הדדיות המתאפשרת בגישה כזו: כשאני רואה את המטופל מעביר מידי פעם יד על שערו, או משנה מידי פעם את יציבתו מול המצלמה אני עשוי לשאול אותו על האפשרות של המבוכה בראיית דמות עצמנו – אלא שלא אסתפק בלשאול אותו לגבי עצמו – אני מציע לעשות את ה self disclosure  המתבקש ולשתף גם בעיסוק שלי בהופעתי אני. דומני שאם אשתף את המטופל בדיאלוג שלי מול תמונת עצמי זו – אני מאפשר לו גם לשתף אותי ביתר קלות בדיאלוג שלו עם גופו הוא.  

יתכן אם כן שלא בהכרח נרצה להפוך את הטיפול מרחוק לדומה לטיפול "הרגיל". אולי ננצל את התכונות המיוחדות שנפתחות בטיפול כזה כמו התכונה של חשיפתנו לתמונת עצמנו ונראה גם את היתרונות שבמצב לא טבעי זה.

הערה: פוסט זה נכתב כהמשך לדיאלוג מתמשך עם ד"ר חיים וינברג ואדם לייטון העורכים עימי סדרת ספרים על טיפול מרחוק.


עוד בבלוג של ארנון רולניק

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.