לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
פיסות ילדוּת, תפירה ורקמת מילים – על הספר 'תך מכליב' מאת טל פרנקל אלרואי

פיסות ילדוּת, תפירה ורקמת מילים – על הספר 'תך מכליב' מאת טל פרנקל אלרואי

ד"ר ליאור גרנות | 11/9/2021 | הרשמו כמנויים

ילדה יושבת על הארץ בבית שבחיפה, בהרצליה פיתוח, אשה יושבת בביתה בתל-אביב. הילדה על הרצפה מוקפת פיסות בד, מחוספס ורך, צבעוני, חלק, עם דוגמה, ללא דוגמה.
האשה מושיטה יד לעברה, חוצה את הכבישים, את הערים, את השנים, את גן האֵם, את גן האב, את חצרות הבתים, את הדלתות. ידה מצליחה לצלוח את כל זה (היא לוקחת אוויר מלוא ריאותיה, נושפת לאט), נוגעת בעדינות ביד הילדה. הילדה שולחת בה מבט – עיניים ירוקות ושערות מסתלסלות בבקבוקים בורקים, מבטה נלכד במבטה של האשה. אפשר קצת? מסמנת האשה בעיניה. הילדה מהנהנת ומגישה לה פיסות בדים. האשה מוציאה מכיסה מחט וחוט, מתחילה במלאכת התפירה. תפר ראשון, תך מכליב. תפר טיוטה, תפר עזר, קל לפרימה, מהיר. כמו עזרה ראשונה. קודם נתפור גס, אחר-כך נְהָדק, שיחוברו פיסות הבדים אלו לאלו, שיחוברו פיסות הזיכרונות, לסיפור שתוכל הנפש לספר לעצמה, פעולה של הצלה.

תך מכליב הוא תפר חלש, נפרם ושוב נתפר ונפרם ושוב, כעולמה של הילדה, כעולמם של ילדים, המורכב מקולות וצללים, שברי שיחות, הטמון במגירות ומתגלה ללא הכנה, צורב במראהו, רוחות הרפאים של הוריהם המגיחות אל חדר הילדים, מה שנאמר ומה שלא – ומתחתיו תהום שְלֵמה שאותה ניתן למלא בשברי פחדים ובתקוות, תעתועי דמיון, תעתועי מציאות.

תך מכליב כאשליית האפשרות ליצור רקמה אחידה, כאשליית הביטחון שמספקות הדלתות. הדלתות סוגרות, החוץ-חוץ, הבית-בית. אבל הופ, נפרם התפר, נפתחות דלתות – אלו שבתוך הבית, וזאת שמפרידה אותו מן החוץ, חודרת האימה: "אימת החלומות. הפחד לעצום את העיניים, להתמסר לחשכה (...) אימת הגנבים. אימת העוני. אימת בגידה (...) אימת התֵּיונים שייגמרו. אימת הלחם היבש. אימת האם. אימת המפתֶּה. אימת הדלת הפתוחה." (עמ' 15). מחוץ לבית – ים, אבל "הים היה רחוק" (עמ' 13). הדלתות הפתוחות הולכות וסוגרות, וסוגרות. האימות מתערבבות – אימת הילדה, אימת האב – מטיילות בשקט בין דלתות החדרים, וצְעקה.

התפר נפרם בין אצבעותיה של האשה. היא מנסה לאחוז בבד: "בחלומי חוזר הבית ריק, עירום, גלוח, ורק אני על הפתחים הנעולים. בחשכת הקומה הראשונה אני פוערת את עיניי למצוא שם זכֶר. אבל הבית קר ואין בו ריח. החפצים שעליהם טביעות הגוף המוכרות עברו לגור היכן שהוא, אבל היכן גרים כל הדברים חסרי השם? (...)" (עמ' 17).

היא מניחה בצד את החוט והמחט. נוטלת עט לידה, כותבת שורה ראשונה: "ראיתי את הנגע והנה הנגע בקירות הבית (...)" (עמ' 9). מעצם כתיבתה היא מעניקה שמות לכל הדברים חסרי השם – לפיסות הזיכרון החמקמקות, לדברים הגולמיים הנתפשים בחוש ושאינם ניתנים לאחיזה: אדים, טִרטוּרים, הבהובי אורות, צעקות ריחות, מגעים, אימה הממלאת את חלל הבטן, חפצים, חוויות המתערבבות בגופה ובתודעתה של הילדה.

ואלו המילים שמעניקה האשה: "אני עולה מן המיטה כמו אד מספל תה שליבתו סחוטה. כשהטִרטור החשמלי מכה בחלומי הריק, כשהבהובי אורות וצעקות קורעים קורי שינה, כשנשמתי חוזרת מן השאול אל האמת, ומחפשת את אני שלא הייתה (או שהייתה?), כשחוט הטלפון סוגר עליי ביידיש רחוקה, לצלילהּ הציפורים מייללות, אני גוררת את עצמי במסדרון שבסופו מראה.(...)" (עמ' 10).
באומץ היא יורדת אל השאול, מביטה במראה אל פניה של הילדה, ידיה מושוֹת את האני שהייתה. בעט שחודו מחט היא כותבת את האמת ההיא. התפרים אולי נפרמים אבל המילים ישנן, והן הולכות ובוקעות מתוכה – ראשית נכתבות, אחר כך – כעבור 20 שנה כמעט – נערכות, כמו לדייק את התפר הראשוני, לחזק.

קר לי, אומרת הילדה. מותשת מניחה ראשה בחיקה של האשה. אצבעותיה של האשה מרפרפות, מלטפות את שיערה. פיסות הבדים שהפקידה בידה הילדה, חומרי הגלם של הזיכרון, הפכו בידיה לדבר בעולם, ליצירה, לשמיכת טלאים כתומה. היא פותחת אותה מקפליה, פורשׂת, עוטפת את גופה.
*
את הדברים האלו אמרתי במופע לכבוד ספרה של טל פרנקל אלרואי 'תך מכליב' (הוצאת תרסט, 2021) שהתקיים בתיאטרון תמונע ב10.9. במופע ביצעו "אנטי שפע" – חגי ליניק, עובד אפרת, אור אדרי, קרני פוסטל, עדן ליברמן ונועה סגל – קטעים מתוך הספר בהלחנת עובד אפרת, וגם – השחקן מיכאל כורש מהבימה ביצע באופן מאלף את אחד הפרגמנטים בספר.
*
הספר "תך מכליב" (הוצאת תרסט, 2021) הוא פרוזה שירית מהודקת של פיסות ילדוּת, זיכרונות חמקמקים וצלולים, הנתפרים ונפרמים ונתפרים ושוב.
בגב הספר כותבת טל: 'תך מכליב' הוא טקסט מיתולוגי, מחזור של חלומות וחפצים, מראות, שתיקות ורמזים. הוא נכתב בגיל 35 ונערך בגיל 53, והוא נזכר בגיל חמש עשרה ובגיל שלוש מתוך קִווקוו שמבקש למתוח חוט בין סוף לסוף, אך מתגלגל כפקעת" .
הפקעת הזאת אוצרת בתוכה מגעים וריחות, רוחות רפאים של זיכרונות, אִיוּם ואימה ואת הבית, בתי הילדוּת – על כל אשר בהם, הנאמר והשתוק.

אני מביאה בשלמותו את אחד הפרגמנטים בספר שציטטתי בחלקו בדבריי הקודמים:
"בחלומי חוזר הבית ריק, עירום, גלוח, ורק אני על הפתחים הנעולים. בחשכת הקומה הראשונה אני פוערת את עיניי למצוא שם זכֶר. אבל הבית קר ואין בו ריח. החפצים שעליהם טביעות הגוף המוכרות עברו לגור היכן שהוא, אבל היכן גרים כל הדברים חסרי השם? באפלה אני עולה אל עבר השקיעה במדרגות. המעקה ריק מבגדים, ריקים החדרים, רק לפעמים מיטה אחת שאיש אינו רוצה. כמו גוף מת, נקי מזיכרונות, אבל מצמיח ציפורניים ושיער לתוך אדמת החלומות של מי שמבקש לחיות" (לשמיעת הטקסט הזה מתוך המופע בביצוע אנטי שפע: https://www.youtub...Zlbtk).

במעשה הכתיבה של "תך מכליב" בוראת טל רקמה מדויקת ומעניקה שמות לדברים חסרי השם, ובכך – ניצני ראשית המבצבצים מאדמת החלומות של מי שמבקש לחיות, ומעניקים גם לנו רשות – לשוב את הראשיתות שלנו, לשקוע בבד ולצאת מתוכו, לתפור ולפרום ולרקום אותנו נבראים מתוך רקמת הסיפור שלנו, וגם – לרקום את הסיפור מחדש.
*
לרכישת הספר ניתן לפנות לעורך הספר, עודד מנדה-לוי במייל: oded63@gmail.com





עוד בבלוג של ד"ר ליאור גרנות

לאחרונה הנחיתי מפגש כתיבה שבו ביקשתי מהמשתתפים לכתוב זיכרון ביוגרפי שמתבסס על מכתב/ פתק/ הודעה שקיבלו,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.