לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד - התקף חר-דתיות

וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד - התקף חר-דתיות

גלעד בר-טל | 11/8/2021 | הרשמו כמנויים

התקף חר-דתיות
יום כיפור תשס"א. חיתום הדין. לא מזמן חגגתי בר-מצווה. 'עכשיו אני נושא באחריות, כל העברות עליי', חולפות המחשבות בראשי. 'זה הזמן לבקש ממנו סליחה, להתחרט מעומק הלב על חטאיי'. הציבור נאסף אט אט לתפילת ליל יום הכיפורים. צפוף, חם ולח בבית הכנסת. מתחילים. מתח מרחף באוויר. המילים 'כי הוא נורא ואיום' הולמות את לבי. הנה מגיעה תפילת הלחש ובסופה אמירת הוידוי. עכשיו זה ביחידות, רק אני לבדי מולו. נער עדין ורך מול 'אל קנא ונוקם'. נער קטן וחלש מול 'האל הגדול והגיבור'. המתח כבר בלתי נסבל. זרמי חום ברגליים ובידיים מתפשטים למרכז הגוף. אותיות הסידור מטשטשות ונמרחות, המילים מתחלפות, הלב פועם מהר ובעוצמה. הכל נראה לבן בוהק, חש לפתע כמסנוור. זהו, הגעתי לעולם האמת? מחנק בגרון. פחד. בלבול. רועד ומבוהל חומק ממקומי. רגליי מוליכות אותי מסוחרר, מבקש את היציאה. מיד עם סגירת הדלת אחרי פותח בריצה, לא ממש משנה לאן. רק מכאן לברוח.

"אברח ממך - אליך, ואתכסה מחמתך - בצילך"
זהו אחד הזיכרונות החרוטים בלבי ובגופי, של מפגש דרמטי בין נפשי ואלקים, וליתר דיוק, המושג הא-לוהי. הפחד והאיום המתוארים הם למעשה רק קצה הקרחון, שעומקו נחשף דווקא בקונפליקטואליות העצומה ששוכנת בלב. מנגד לחוויות הסבל והמצוקה, מונחות שם נועם ותשוקה. דברי חז"ל כי "לא היו ימים טובים לישראל... כיום הכיפורים ' מלאו את הלב בתקווה להתחדשות וקירבה, 'הדלקתי נרותי והצעתי מטתי והחלפתי שמלותי' בהתרגשות לכבוד החג, ונקיות הלב עת נעילת היום זכורה לי במתיקות. ובעיקר - הצימאון החי לאינסוף, לעוד ולשלם, ממלאים את כל חללי הנפש.
הקונפליקט הפלאי והכואב הזה, בין נפשי והמושג הא-להי, קרם עם השנים, עור וגידים, בשני מסלולים מקבילים. האחד, שנות ישיבה ובית המדרש, חממה של תום, רוח ודעת. השני, שנות אקדמיה בלימודי הפסיכולוגיה, הטיפול וההתמחות, חממה של חשיבה קלינית, שחרור הנפש וכור היתוך חברתי-רעיוני. כל עולם בפני עצמו, יצר טרנספורמציות אין מספר באובייקטים מופנמים, באופן דומה להפליא. בישיבה, לימודי האמונה בעומק וברוחב משחררים מכבלי השעבוד וקטנות הדעת בכל הקשור למושג הא-להי. מכח עליון זר, אימתני וכופה, התפתח ציור של אינסוף הכולל כל היש ומקורו, המרחיב רצוני ועצמי. בפסיכולוגיה, תהליכי הנפש מאפשרים מודעות והכרה ביחסי האובייקט, צורתם והחרדות שבצידם. מהפנמות נוקשות ותובעניות, נרקמת חוויה של בחירה, קבלה והכלה לחלקי נפש מגוונים. אך במודע ושלא במודע, עולמות אלו לא באמת צעדו במקביל, את פיצולם הם כבר מיצו. החלו לנוע זה לקראת זה ליצירת מפגש עוצמתי, עשיר ומטלטל, עם ניחוח מסקרן וממכר.

וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ
בעוד הטרנספורמציות האמוניות והנפשיות השלימו זו את זו, המתח ביניהן נעשה נוקב, מאתגר ופעמים בלתי נסבל, כשהמושג 'נפש' קבל צורה של לימודים ומקצוע: אינסוף קונפליקטים סובבים אותי. התיאוריות הפסיכודינמיות שובות את לבי וראשי, אך בו זמנית מעוררות בתוכנן כאב של פספוס וחספוס עצמי. קבוצות ההדרכה והקריאה מרחיבות את התפיסה וההבנה, ותוך כדי מקוננת בי חוויית זרות וזהירות להישאר נאמן לדרכי. ממלא מדפיי בספרים עם דוגמאות קליניות מעשירות ומלמדות, אך מרגיש צריבה בלב מול אופן הניסוח והמילים הכתובות. וזה הרבה מעבר. לפסיכואנליזה, ליבת החשיבה הקלינית, יש לא מעט מה לומר על אורח החיים שלי. המצוות זו כפייתיות, הצניעות - קונפליקט בלתי פתור עם המיניות, עולם הבא - מנגנון הגנה, שמרנות - פוביה, שכר ועונש - עמדה סכיזו-פרנואידית, 'נשמה טהורה' - פגיעות נרקיסיסטית. ובכלל, הדת היא נוירוזה, נבואות התנ"ך פסיכוזה ואלהים זו סתם פוזה.
מ"פעולות כפייתיות וטקסטים דתיים" של פרויד (1907) ועד 'הקדושה-החילונית' של אייגן (2001), מטפל המבקש חיים שיש בהם יראת שמים , אינו מוצא מנוח. פרויד תיאר את האמונה באל "כדלוזיה המונית, אשליה מנחמת ונוירוזה כללית שעל המין האנושי להתבגר ממנה" (לב, 2018), ואילו אצל אייגן הנחשב לאחד ממבשרי השילוב בין פסיכואנליזה ורוחניות, אין כל מקום לביטוי השגור על לשוננו 'אשר קדשנו במצוותיו'. מושגי הקדושה במשנתו מנותקים מהקשרם המצוותי וההלכתי, כל שכן מזהותם הקולקטיבית והלאומית.
ה'התקפות על החיבורים' נמשכות לתוך העשייה הטיפולית. מטפל ומטופל, לשניהם כיפה (או כיסוי ראש) על ראשם (ראשן), משוחחים על הנפש. הערבוב בין פנים וחוץ, פנטזיה ומציאות, אינו מרפה. חגיגה של Transfererence ובעיקר של Countertransference:
הוא: (נכנס עם כוס מים, מתיישב ואומר בקול) 'ברוך אתה ה'... שהכל נהיה בדברו' (שותה בשקיקה את כל כוס). הגעתי ממש צמא.
אני: (לוחש בשקט לעצמי - 'אמן') אתה בא צמא... מחפש רוויה... אולי גם אישור או הסכמה?
הוא: רגע, ענית אמן? חבל, 'גדול העונה אמן יותר מן המברך'! וגם ככה היית מוציא גם אותי ידי חובה.
---------------------------------------------------
הוא: עצוב לי מאוד. יבש, משעמם, ריק. אבל תשמע, זה עניין של עבודת המידות. להיות מלא אמונה וביטחון. החלטתי פשוט להתחזק שהכל לטובה - תן חיוך, יש אבא שמשגיח בשמים.
אני: זה נשמע שכואב לך מדי. יבש וריק מדי. מעבר למה שניתן להכיל. נשמע שהיית רוצה שזה פשוט ייעלם?...
הוא: אה, אתה לא מאמין בניסים השגחה וכל זה? חשבתי שאתה דתי כי יש לך כיפה...
---------------------------------------------------
הוא: (מתיישב עם חיוך) הטיפול עושה בי שקט. משהו בפחד התעמעם, גם מזה שיושב בשמים. ברוך השם, אתמול חיללתי שבת בלי מצפון, זה היה רגוע כזה. תודה, זה ממש בזכותך!
אני: ---- שתיקה ----

וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד
שם הבלוג שאוב מפסוק בספר תהילים (קלט, יד): "אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי, נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד". נפשנו 'יודעת מאוד'. יודעת היא את עצמה, את החיים. חשה, קשובה, מבקשת ומבינה. ועם כל זה, 'נפלאים מעשיך' - לעולם יש כמוס ונעלם ממנה (עפ"י פירושי הראשונים על הפסוק).
אמת, הקונפליקטים מרובים ומגוונים, המילה 'מורכבות' מצלצלת מוכר, פיצולים על גבי פיצולים, אך מרחבי המעבר והמשחקיות בין העולמות מנסים גם לתור אחר הכמוס והנעלם, אותה תשוקת אינסוף הכולל ומקיף כולם. המפגשים הייחודים בין אמונה וטיפול, בית מדרש וקליניקה, תורה ותיאוריה, מוסר ובחירה, מצוות ואותנטיות, הם כר פורה ותוסס להגיגים, מחשבות ורגשות, על הרוח ועל הנפש. עולמות נפגשים, מתנגשים, גועשים, מתרגשים. פעמים חובטים בעוצמה זה בזה, פעמים נעים בדממה זה על יד זה, פעמים מפנים קשב זה אל זה ופעמים משלבים יד זה עם זה. המפגשים המגוונים הללו, משקפים את המחשבות שריצדו ומרצדות בתוכי במהלך תהליך הכשרתי. עוד בלימודי התואר השני, מסמך וורד בשם 'המחשבות' היה פתוח באופן תמידי, ובכל שלב בו צצה הארה והערה, נרשמה היא בתמצות. כעת, הניסיון הקליני ההולך ומצטבר, יחד עם ההתמחות במרפאה הייחודית, מאריך במידת מה מחשבות קצרות אלו, ומבקש לשתף אתכם בתהליך התהוותו של פסיכולוג קליני האמון על הגישה הפסיכודינמית, בתוך מרחב של חיי אמונה, תורה ומצוות. על ניסיונות ואתגרים ליצור גשרים, להכיל מתחים, לסמן ניגודים, למתוח קווים. וחלום אחד שלא מרפה, לאחד ולייחד.

תודה
הבלוג שלפניכם הינו רק פרי מעץ מסועף. ענפיו, גזעו ושורשיו של עץ זה, שייכים לרבים וטובים, שרקמו ושזרו בתוכי, בידיעתם ושלא בידיעתם, את המחשבות והדברים שעתידים להיכתב לפניכם. תודה לכם! שלי ושל פסיכולוגיה עברית - שלכם הוא.
הבית והמשפחה.
הישיבה, רבניה ותלמידיה.
המרצים/ות בתואר הראשון ובפרט בתואר השני.
המדריכים/ות לכל אורך הדרך.
המגמה הקלינית בשנים עח-עט - המכללה האקדמית ת"א-יפו.
צוות מרפאת 'למרחב' והמטופלים.
הפסיכולוגית שהצמיחה נפשי.
ול-'את עלית על כולנה', שהיא זה כל אני.

עוד בבלוג של גלעד בר-טל

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רועי כהןרועי כהן31/8/2021

מרתק. תארת באופן קולח ועמוק את המישורים השונים בנפש המטפל שחי בעולם התורה והמצוות. בלי חשש היטבת לתאר באומץ את המורכבות וגם פעמים את הזרות שיש בחלק מעולמות אלו.
כמוך, וכמו בית המדרש בו גדלתי וכתפיסת חיים, גם אני
מאמין בהרמוניה . כשמביטים בעיניים כאלו בעולמות תוכן שונים, ניתן למצוא אותה בהרבה מקומות. נראה לי שרמזת לכך שגם אתה הצלחת.
אשמח לקרוא עוד.
רועי

נועם לבנועם לב19/8/2021

מעניין ואישי. הערה על המרחב ממנו נכתב הבלוג. תודה על זה. כתוב באופן ספרותי ואישי. נדמה לי שהיה עוזר לחלק כאן את המרחב לשני נושאים משיקים שאינם קשורים: הראשון מתייחס אל ההעברות בהקשר הבין תרבותי-חברתי (דת כתרבות 'ראשונית' או 'משנית'), והשני אל ה'שלישי' הנוכח בחדר, הקב"ה המצווה בתורתו את המטפל ואת המטופל במידה ושניהם מאמינים.