לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
נרקיסים לשבת | אתי רוזנצוייג

נרקיסים לשבת | אתי רוזנצוייג

אתי רוזנצוייג | 2/4/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

בס"ד

נרקיסים! כי  אולי רק הם, יגלו לו עם מה היא חיה

עם מה היא מתמודדת

כל כך הרבה שנים

כל כך הרבה לילות לבנים.

עם ניחוח שרגע אחרי הזמן

מחמיץ ומצחין

כמו שרק נרקיסים כומשים.

פרחים, היא לא רוצה שיביא לה

כבר מזמן.

בהתחלה, זה היה החלום

בהמשך, מול שבריו

הפרחים החלו להימאס עליה.

הם היו מותנים

קצת כמו בגן הילדים:

אם הוא חשב שהיא התנהגה יפה

ומלאה את כל מבוקשו

הוא הביא לה פרחים לשבת.

אך אם היא העזה, אפילו בליבה, להתנגד

או חלילה לא להדהד

או לעודד

ואפילו לא לחשוב ובטח לא להגיד:

"המלך ערום",

לא היו פרחים בשולחן השבת.

והעדרם, כמו ביטא את הקול

שלו, שלה של העדר הצמיחה והפריחה

לה ייחלה.

ואז

כמו בסיפורים,

אחרי תהליכי התפכחות והתפקחות

התחזקות והתמוטטות

שכללו חלקים רבים מדי

כואבים, נוקבים ומטלטלים

היא בקשה להפסיק את הטקס הלא משמח הזה

שמדגיש את נבילת הפרחים החיים,

גם כשהם טריים, ישר מהמשתלה לשולחן השבת.

שולחן השבת שהיה עבורה החלום

ששווה לחיות למענו

גם אם לחדול.

המטרה שקדשה ביין, כמעט את כל האמצעים.

פרחים שהזכירו את ההתעללות "האלגנטית", הסמויה,

את המניפולציות והאימה

את השקרים במצח נחושה

את הבלבול והאשמה

את הגזלייט

שרק מומחה יכול להבחין ולאבחן

אולי כמו פרחים מלאכותיים שעשויים מצוין

ורק המלך שלמה,  בחוכמתו,  ידע לשלוח את הדבורה

ולזהות את מעגל האימה.

אז הופסקו הפרחים

והשולחן נשאר כמזבח

והיא  הקרבן.

ואחרי עוד אין סוף תהליכים ופירוקים

וחיבורים וכאבים

והבנה שהם כאן

והוא לא יכול להשתנות

והיא אוהבת פרחים

היא הזמינה לעצמה, באומץ רב, תושיה ובחירה

פרחים לשבת.

בשבת הראשונה הוא שם עצמו כלא רואה

[ממש כמו שלא ראה את הפילים האפורים של חייהם]

אפילו שהיו אלו נוריות וורודות וגבוהות

שסייעו לה להתמקד בהן

וקצת ליצור מסך בינו לבינה.

היה גם בוקה נמוך של תפרחת לזיאנטוס

ואפילו עלה של כרוב חבוק עלה ירוק.

והשולחן היה פורח וחי,

והעיניים כמהות ותכהינה מבכות

והלב כמעט ומת.

ובעיקר, כמנה מרכזית ומוחשית

היה כעס עצור ואסור סביב שולחן השבת.

ששום קול לא יכל לבטא יותר מהשתיקה והניכור

והעדר השיח

על הפרחים. כסימבול ומשל, ולא רק.

ובפעם השניה

כשהגיעו הפרחים

ולא היו אלו נרקיסים

כי אם זר גבוה ואלגנטי של פרחי דולפיניום לבנים

הזעם הנרקסיסטי עלה לו "עד כאן"

הוא כבר לא היה מוכן

ממזמן,

ועכשיו

זה יצא לאור

לבן, וצהוב ובעיקר

שחור ואדום.

למרות שהפרחים, כזכור, היו לבנים.

  •  

כשהגיעו ההורים שלה,

[שבעצמם כבר לא צעירים

וחוו מספיק יגון וכאבים]

לברך בשבת שלום

ואמה החמיאה על הפרחים היפים,

הוא קפץ, בלי שנשאל

מסתבר, חש אשמה, חרדה ופחדים

והתנצל, עם הרבה מילים

שכן, היא הזמינה לעצמה את הפרחים.

אך, למזלה, אפילו אמה כבר לא נפלה

ברשת שטמן לה

כי למרות התעתוע,

ואף הגעגוע

אפילו הם כבר יודעים ורואים.

  •  

פרחים, [כמו תהליכי המוות והחיים]

יכולים להיות כ"כ פשוטים וכ"כ מורכבים

בחומר נפץ טעונים,

מספרי סיפורים גם בלי מילים.

אז היא החליטה לוותר עליהם

כי המחיר היה יקר מדי.

ובדרך

וויתרה על חלקים מהעצמי שלה

חלקים מהחיים.

  •  

ולא סתם נקרא הנרקיס כך

מהותו של שמו:

"חוסר תחושה

קהות חושים" [וויקפידיה].

ועל מהות התופעה

אין צורך להרחיב,

כשאין חיים

כשמנרקסיזם - מתים.


עוד בבלוג של חברי הקהילה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.