פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ספר חדש שקראתי: יורי סלע כותב שאמות, שאינני יודע מתי, שאינני זוכר

ספר חדש שקראתי: יורי סלע כותב "שאמות, שאינני יודע מתי, שאינני זוכר"

פרופ. עמיה ליבליך | 1/3/2010 | הרשמו כמנויים

קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי לגעת בספר הזה במילים. הוא מדבר אלי ברמה שמתחת למילה, תחת הרובד של תקשורת רגילה. כולו חוויה חמקמקה, כמו חלום. בעמוד 224 מצאתי את הגיבור עצמו מודה: "אני מדבר בלי סוף, בלי חוף". במקום אחר הוא מספר כיצד נאבק הגיבור, עם כל נשימה, ולו במחיר חייו, לשמור על שפיות, לא לוותר ללא-מודע. ואכן, גם אני קוראת בו כאילו משייטת בנהר, כל הזמן סוער וגועש כמו הים שליד ביתי ביום חוף זה. לנהר שתי גדות, אומר הספר, אולי בגדה השנייה מצוייה השלוה - אך אינני רואה אותה. גם בסופו של הספר הזה נשארת אצלי בעיקר חוויה של מתח וכאב, ומשאלה כי אי משם תבוא מנוחה ליגע...
כך או כך, אני נדהמת מיכולתו של הסופר לתפוס במילים את החוויה החמקמקה של הרוחניות, של האהבה ושל המוות, ומנחשת כי זכה בכך כתוצאה מאימון ממושך מול הריק.
מחבר הספר, יורי סלע, הוא פסיכותירפיסט, מעמודי התווך של גישות מערב-מזרח בישראל. בנוסף לכך, יורי הוא משורר, ויעידו קטעי השירה המשובצים בספר.
ספר זה מעמיד זה מול זה קטבים מנוגדים בכמה ממדים, ומנסה למחוק את הניגוד ביניהם, לבצע דה-קונסטרוקציה של המובן מאליו. סיפורו של פלר, גיבור הספר, הינו במובן מסויים סיפור קולקטיבי של רבים מאיתנו - מערש השואה, הוא עובר לתקומה וגבורה, ומסתיים בשכול. זהו סיפור על שני נושאים המתנגשים זה בזה, מתגוששים בזירה, ועד המילה אחרונה לא ברור מי יוצא וידו על העליונה. האחד הוא סיפור אוניברסאלי - הבוזהיזם, אמונה-לא-אמונה בסבל, באי הידיעה, באי היצמדות, בזרימה ובהשתנות הבלתי נמנעת של הכל. השני הוא סיפור על שכול, סיפורו של האב שאיבד את בנו אור כחייל בלבנון. זהו סיפור שכל כולו כאן על האדמה שלנו רווית הדמים, ובסיפור זה פרטים קורעי לב ממש על הכאב הנמשך מיום ליום, משנה לשנה, ועל הרצון לזכור, במילים אחרות - על ההיצמדות. ברגע מסויים מאוד של הסיפור הזה רוצים האם והאב לדעת את העובדות המציאותיות הכי ממשיות על בנם שנפל - מה ואיך קרה, וכל מה שהיה בעברם רוחני-פציפיסטי נמוג כלא היה.
האם ניתן ליישב את שני הסיפורים? האם זה רצוי? בפרקי הספר האחרונים מתואר מסע הזוי שעורכות האם והסבתא השכולות להודו, לבקר את המואר תחת העץ בבודגאיה, לבדוק מה תלמדנה ממנו והאם ימצאו נחמה במחיצתו. בסופו של דבר משכנעת אותו הסבתא, ניצולת שואה שתקנית, שהיא אולי השפויה מכל גיבורי הספר, לשוב איתה ועם כלתה התמהונית לארצנו... בשדה התעופה בן גוריון מקבלים את בודהא כעובד זר, עד שפלר, גיבורנו, מזדעק מתוך קהל הממתינים ומודיע: "זהו אחי" בחלק זה של הספר תועה הקורא בין פנטזיה ומציאות, בין משל לממש, בין טרגדיה לקומדיה - עוד דואליזם שהסופר מנסה לבטל. כמו שתי עלילות בלתי מתיישבות אלה, גם הקשר בין פלר ואשתו ואם בנו היחיד נע בין קצוות של אהבה עזה עם חיבור בלתי מציאותי - לשיגרה, זרות וניכור כה מציאותיים. פרידתו של פלר מבידי, אשת נעוריו, מסמנת אולי גם הפניית עורף לרוחניות, שאצלה מוצגת באופן גרוטסקי למדי. ואכן, ישנה אהבה נוספת, ארצית מאוד, בעלילה, ולקראת סיום הספר עולה האפשרות של שיבת בני הזוג זה לזו - כך שגם בחזית זו הכל שרוי בערפל על גדותיו של נהר החיים הזורם, ודבר אינו מובטח או ידוע פרט למוות - אותו אנו מבקשים לשכוח. אגב, כמעט לכל הגברים בספר הזה, מבני דורו של פלר, דור הביניים של מדינת ישראל, חוויות של טירוף או נכות, ואילו לנשים סודות חמקניים ומיסתוריים שמאמצי הגבר לעולם אינם מצליחים לפענח.
וכמו הנרטיבים הבלתי מתיישבים הללו, מתחלף גם סגנונו של הספר - במחציתו הראשונה הוא אסוציאטיבי לחלוטין, חותר תחת ממדי הזמן והמקום, המציאות והבידיון, שמנסים לקבע אותו לקונבנציות סיפוריות רגילות, ובמחציתו השנייה, מרגע ההודעה על נפילת הבן, הוא נעשה סדור לפתע, ומתנהל בטוחות על רצפי הזמן והמרחב.
כאמור, הקריאה בספר היא חוויה חזקה ולא קלה. סימנתי משפטים רבים מאירי עיניים שרציתי לחזור אליהם שוב, שעלי לחשוב עליהם יותר. עוד לא עשיתי זאת. ברור לי כי יש בספר תובנות חשובות ועמוקות לגבי הפסיכולוגיה של השכול וכמיהת האדם לרוחניות. ואילו על השאלה האם יש בהשקפות עולם בודהיסטיות מזור למציאות הישראלית הכאובה, משאיר ספר זה חומר רב למחשבה.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

חברתי רותאלן אבחנה אותי פעם באחד מסגנונות היחסים הבינאישיים שחקרה, כאחת המאופיינת באידיאליזציה. זה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.