פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הופכת לשיר: קריאה בשיר מתוך "לא יכולתי לרשום את זה בתיק: שירים מפנקסה של עובדת סוציאלית", מאת קלופשט

הופכת לשיר: קריאה בשיר מתוך "לא יכולתי לרשום את זה בתיק: שירים מפנקסה של עובדת סוציאלית", מאת קלופשט

גיא פרל | 12/2/2021 | הרשמו כמנויים

הופכת לשיר: קריאה בשיר מתוך "לא יכולתי לרשום את זה בתיק: שירים מפנקסה של עובדת סוציאלית", מאת אורית קלופשטוק

"אלה ידַי, זה העולם". שורה זו מתוך שיר של מרגרט אטווד היא המוטו לספר השירה של קלופשטוק, לא יכולתי לרשום את זה בתיק. זהו מוטו מתאים מאין כמותו, משום שידיים הן מרכיב מרכזי במקצועה של קלופשטוק, העבודה הסוציאלית, שהיא עבודה של ידיים בעולם. ידיים לא בהכרח כמייצגות עשייה – אם כי גם עשייה רבה יש במקצוע הזה, ובספר – אלא ידיים כמייצגות מגע. ואין המדובר בהכרח במגע פיזי, כמובן, אלא ידיים נוגעות כדימוי להשתתפות בעולם, לנוכחות בלתי אמצעית בו. קלופשטוק, ועימה עובדות סוציאליות רבות, עומדת בידיים פשוטות ונוגעת בשלל היבטיו של העולם, ובכללם היבטיו הקשים והדחויים ביותר, אלו שרבים מאיתנו נמנעים אפילו מלהתבונן בהם, ובוודאי לא מעיזים להתקרב אליהם, להיכנס פנימה ולגעת.

כל שיר בספר הוא נגיעה שכזו, המתארת התרחשות בחייהם של פונות או פונים, כפי שחוותה אותה ונגעה בה קלופשטוק, העובדת סוציאלית שלהם. זו עבודה סוציאלית של ידיים, של נוכחות, והדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בכך שברוב הרגעים המתוארים בשירים אין דגש על הפן המילולי. אני משוכנע שלקלופשטוק שיחות ארוכות ועמוקות עם מטופליה, אבל מעניין להבחין שלא בשיחות מתמקדים השירים. הם מתמקדים במראֶה שנחרט בזיכרונה, במבט, בתמונה שעלתה בדעתה, בתחושות שהובעו בפניה ובתחושותיה שלה. בליבם של השירים לא עומדת השיחה הטיפולית, כי אם מגע נפשי, ראייה, הרגשה – אלו כליה של העובדת הסוציאלית המוכנה להתייצב אל מול פוניה בנוכחות מלאה, בידיים חשופות ובעיניים פקוחות לרווחה.

מה תפקידה של השירה בפינות הנפש והעולם שקלופשטוק מבקרת בהן? אולי תפקידה להחזיר מילים למקום שהמילים אזלו ממנו, או להחיות מילים שהחיים אזלו מהן. לחזור מן המראֶה שנחרט בזיכרונה או בזיכרונם של הפונים, מן התחושה, מן הכאב או מן הגוף – אל מה שניתן לאומרו, ולא רק לאומרו, אלא להפוך אותו לשיר.

נקרא כעת את השיר "ננה":

.

נָנָה אַף פַּעַם לֹא הָיְתָה בַּבַּיִת.
אַתְּ יְכוֹלָה לָבוֹא מָתַי שֶׁאַתְּ רוֹצָה,
הָיְתָה אוֹמֶרֶת לִי,
אֵין לִי מַה לְּהַסְתִּיר, אֲבָל אֲנִי צְרִיכָה לַעֲבֹד,
לָמָּה אַתְּ תְּשַׁלְּמִי לִי אֶת הַחֶשְׁבּוֹן חַשְׁמַל?
סֵרְגְ' מֵבִיא לִי רַק שׁוּק. כָּל הַשְּׁאָר זֶה אֲנִי.
הַחַשְׁמַל וְהַמַּיִם עָלַי, וְהָאַרְנוֹנָה,
וְגַם הַשְּׂכַר דִּירָה לְעַמִּידָר.
בֵּית סֵפֶר אֲנִי לֹא מְשַׁלֶּמֶת. אֵין לִי.
אַתְּ רוֹצָה תָּבוֹאִי לִרְאוֹת.
אֲפִילּוּ שׁוּק שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לִי פַּעַם בְּשָׁבוּעַ, שָׂם עַל הַשַּׁיִשׁ,
וְיָשָׁר דּוֹחֵף אוֹתִי לַמִּטָּה.
פַּעַם בְּשָׁבוּעַ אֲנִי נוֹתֶנֶת לוֹ. בִּשְׁבִיל שׁוּק, שֶׁיִּהְיֶה אֹכֶל לַיְּלָדִים.
תִּרְאִי מָה עָשָׂה לִי,
וְהִיא מוֹשֶׁכֶת מַטָּה אֶת מַחְשׂוֹף הַשִּׂמְלָה,
מַרְאָה לִי מָה יָכוֹל לְצַיֵּר בַּקְבּוּק זְכוּכִית שָׁבוּר
עַל שָׁדַיִם שֶׁל אִשָּׁה.

.

כאשר קלופשטוק הופכת את עדותה ממפגשה עם ננה לשיר, היא מוסיפה, או נכון יותר מחזירה להתרחשות ממד שהיה חסר בה. מהו בדיוק הממד הזה?

במפגש בין ננה לקלופשטוק, קלופשטוק שותקת. קולה אינו נשמע כלל. היא נוכחת כמצע סופג וכואב עבור ננה. ננה היא המדברת, והיא משתמשת בשפה קשה, רזה וקונקרטית – שפתה של אישה שתודעתה מצומצמת סביב הישרדותה והישרדות ילדיה. היא אינה מתלוננת ואינה מביעה כל רגש – היא מדווחת. בהמשך השיר שפתה מצטמצמת אף יותר, כשהיא מניחה לגוף לדבר את כאבה ומפשילה את שמלתה – שידבר הוא אל קלופשטוק.

קלופשטוק הפכה בחלוף הזמן מפגש לשיר, שבליבו עדות מפורטת מן ההתרחשויות. ניכר שהשיר מחזיר לה את קולה – העובדת הסוציאלית השותקת היא כעת המשוררת. באשר לננה, הבאת שפתה כהווייתה, במלוא צמצומה וניתוקה, מאיימת לשאוב אותנו לתוכה, להפוך גם אותנו לקהים – עד שמכה בנו משמעותם של הדברים שזה עתה קראנו, והבטן מתהפכת. עצם הפיכת המפגש עם ננה לשיר דורכת את הקשב שלנו למה שמסתתר מאחורי השפה המכסה ומסתירה, ולפיכך טוענת את הסיטואציה מחדש בַתחושות ובַמשמעויות שעקרה מתוכה הטראומה הבלתי נסבלת. דברים אלו נכונים, לדעתי, לשירים רבים בספר, והשיר "ננה" הוא רק דוגמה אחת להם.

רק דימוי אחד יש בשיר "ננה", דימוי אחד המתרומם לרגע מעל צמצומו הענייני של הדיווח – הבקבוק המצייר. זהו דימוי קשה ומר, שבליבו פער בלתי נסבל בין מעשה הציור במשמעותו המקובלת, על היופי והרגש שבו, לבין צילוק שדיה של אישה בשבר זכוכית. לפער הזה, המופיע בסופו של השיר, תפקיד מרכזי בהוצאתנו מן הניתוק הפוסט־טראומטי שאליו הכניסה אותנו שפתה של ננה, ובהתעוררות תחושות הזוועה והאימה שמאפשרת הפיכת חייה האיומים של ננה, והרגע ההוא במפגשה עם אורית – לשיר.

אורית קלופשטוק, "לא יכולתי לרשום את זה בתיק: שירים מפנקס של עובדת סוציאלית", פרדס, 2020.

עוד בבלוג של גיא פרל

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.