רשומון קורונה: התיאוריה הופכת לפרקטיקה

גלי נאור זידמן | 17/1/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

רשומון קורונה: פתח דבר

התיאוריה הופכת לפרקטיקה. פתאום זו אני. המילה ״חיובית״ שמשנה את פשרה. ובליל של מילים ומחשבות חולפות בראשי. נסיון להמשיג ולארגן את השטף הזה חסר הבקרה בעין הסערה. חרדה שמתקיפה חשיבה, התקפה על חיבורים... אוף. עוצרת, לוקחת נשימה – עם כל הקושי עכשיו לנשום. מנסה לעשות מהלימון לימונדה. שונאת את המשפט הזה, ובכל זאת, אולי הפעם הוא קצת נכון. אני חייבת לכתוב 

פרק ראשון: שלבי אבל ספירליים

אז אתמול בערב התנוססה המילה ״חיובית״ בצמוד לשמי שעל הטופס המקוון של בדיקת הקורונה. אחרי יום יומיים של תחושה פחות טובה, אבל מוכרת. לא מאד יוצאת דופן או חריגה. לא נדלקה לי איזו נורה אדומה מיוחדת. כאב ראש, צינון קל, עייפות. לא משהו שזר לי.  ובכל זאת - הסופר אגו אמר את דברו. אחריות, מחוייבות, נבדקתי. ועכשיו - ההתפכחות. לוחצת על הכפתור הארור הזה לרענון התוצאות. תמיד מעורר בי מין התרגשות כזו. פרפרים בבטן. זורק אותי לאינספור רענונים כאלה שהובילו לתוצאות טובות או פחות. איזו דרך מרוחקת לבשר בשורות, אני חושבת לעצמי. אתה חורץ את הדין של עצמך, אתה המבשר, אתה פותח השער אל הלא נודע. והכל - במרחב מיניאטורי של זמן. ממש מעבר לפינה. אז הנה האותיות הללו. שחור על גבי לובן המסך המרצד. COVID 19. Positive.  על הספה בסלון, קוראת שוב ושוב ושוב.

בשלב הראשון - הלם. אחר כך הכחשה. השלבים הידועים מנסיבות אחרות של בשורות רעות. זה לא יכול להיות. לא לי. אני מקפידה. ריחוק, מסיכה, כל הממ״ש, הממ״י, ראשי התיבות הקליטים לריכוך האימה. אולי זו טעות, אולי התבלבלו במטושים, במיוחד כשהכאוס חוגג. אולי לבקש בדיקה חוזרת. מקסימום יגלו שטעו. אוכל לנשום לרווחה ולהמשיך. כמעט כרגיל. הרהור שכזה, משחקים של ״מה היה אילו״, ואז כעס - מי הדביק אותי למען השם... כל האנשים והנשים נטולי המסיכות חולפים בראשי... כעס עליהם וכעס על עצמי, על זה שיצאתי לעבוד כמעט כרגיל, על שלא עצרתי, על שלא הפסקתי, על שאולי לא התרחקתי מספיק... על שהמשכתי לפגוש, על שהתעקשתי לשמור שגרה מסויימת בתקופה שמאיימת לתקוף כל סטינג שהוא. ואז... מניף הוא את ראשו האפל, ידידי משכבר הימים, החבוי לו בפינות נסתרות של הנפש ומצפה לקריאה. דיכאון - איך אני אעבור את הימים הללו, כלואה בחדר, בידוד כפוי. מנותקת מהמשפחה, כשהם רק במרחק נגיעה אסורה ממני. אני לא אצליח לעשות את זה. אין מצב, אני מכירה את עצמי ויודעת. זה גדול עליי. סוקרת את החדר, כל אריח, כל צל מרפרף, כל רסיס אבק. אני רוצה לצאת, לברוח, לחבק, לגעת. ייאוש... תנועה בין השלבים. קדימה אחורה ושוב. ואין פה השלמה, מקסימום קצת התארגנות מחדש.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

פרק שני: אסוציאציות חופשיות

חוויה מוזרה, אסוציאציה ראשונה עוברית משהו. סגורה לי במעטפת קירות לבנים. שומעת קולות ורחשים, רסיסי חוויות. אבל אני לא שותפה באמת. אני לא יכולה לצאת. אני חלק ואני לא. חושבים אותי אבל לא רואים ולא מרגישים באמת. איזה חוסר שליטה שזה. וכמה לא פשוט לחכות. לצאת כבר החוצה ולחיות באמת. אסוציאציה שנייה שואתית. אני פתאום יכולה להתחבר לניצולי השואה, שראיינו בטלוויזיה - שסיפרו על הזיכרונות של החוויות הללו סביב הבידוד, הסגר, הריחוק ממגע. אבל למה אני מרחיקה ומתרחקת? חוויות משפחתיות מסופרות חולפות בראשי. הסתתרות במנזר, בבתים של גויים... ואז, רגש אשמה. זה שימשיך לבקר במהלך התקופה הזו לא מעט. איך אני מעזה להשוות בכלל? מאיפה החוצפה והזכות? ביקורת עצמית. אין לך על מה להתלונן. בסך הכל 10 ימים או קצת יותר בתנאים די טובים. תגידי תודה שלא יותר גרוע. או לפחות תשתקי. במילא מעייף לדבר במצב הזה.

פרק שלישי: שתיקה

קשה לי עם שתיקות. מאז ומתמיד. זה מעורר בי חרדה. האין שמעיד על היש הלא מדובר. אז הזמן הזה מכיל הרבה שתיקות והרבה דיבור פנימי. שמתעורר ולא מרפה. אני מנסה למסך אותו. נטפליקס. יוטיוב. אבל זה לא באמת עוזר. זה רגעי. אלו רק קולות שבוקעים ממכשירים אלקטרוניים. שחקנים מדקלמים טקסטים של אחרים. זה לא באמת מיועד לי. זו לא באמת שיחה. בליל של מונולוגים, ואני חלק מקהל דומם, שותק, שמתקשה לדבר, ושבעיקר רוצה שההצגה תסתיים, יידלקו האורות, ואוכל כבר לשוב הביתה. אולי קוראים לזה בדידות.

פרק רביעי: הצפה של רגשות

חרדה

חרדת האיון. כשההרגשה הפיזית הרעה הגיעה, נשאה את ראשה בגאון החרדה. מסע הפחדה מתוקשר ומשומן אודות הנגיף עשה את שלו, יחד עם התחושות האובייקטיביות. חולשה, כאבים, קוצר נשימה. פעולה אוטומטית שלא צולחת. לעזאזל איך זה שהאוויר לא נכנס לריאות. רמת חמצן נמוכה בדם, חום עולה. תחושת סכנה Fight או flight ובעיקר freeze. מערכת סימפתטית או פרה סימפתטית. אני תמיד מתבלבלת. הדופק מואץ. הפה יבש. אני צריכה מים. ומושגים חדשים של סטורציה ואישפוז ביתי. איך לעזאזל זה קשור אליי. ההבנה המכה בפנים של שבריריות הגוף, שבריריות הנפש. ומה ירגיע אותי עכשיו. מתרגלת עש"ן ד"ק, מיינדפולנס. עוד רגע וזה יעבור. אני זוכרת שקראתי על הקורונה בהקשר של חוויה טראומטית. פגיעה או איום בפגיעה בשלמות העצמי, פיזית או נפשית. משהו כזה בתקווה שאני מדייקת. וזו החוויה. תחושת האיום המתמשך,  שלא חולפת ובצידה חוסר וודאות. ההודעות בפלפון כל כמה דקות על עוד נתוני קורונה, נפטרים וחולים. מאזכרי טראומה אם לרגע חלילה שכחתי. אז נשבעתי לעצמי לא לקרוא דבר וחצי דבר על קורונה בתקופה הזו. ד"ר גוגל קורץ בצורה מפתה לא פעם, ואיני נכנעת לו. לכל אותן ידיעות ורסיסי מידע שהם בבחינת הדלק במדורת החרדה. שאני מתבוננת בה לבד, ומרגישה קושי לשלוט על גובה הלהבות.

שעמום

מצד אחד, ים של זמן. מצד שני, עייפות וחוסר סבלנות ותחושה כללית גרועה. מצד אחד של המיטה ערימת מאמרים, ספרים שחיכו זמן רב שאקרא אותם. מצד שני של המיטה שלטים – טלוויזיה, נטפליקס, ערוץ החיים הטובים. על המיטה – אני. לא מסוגלת לקרוא, לא מסוגלת להתרכז בשום דבר מלבד חלקי תוכניות שטחיות. משעמם לי. אני רוצה עשייה ואקטיבציה ומשימות לסמן עליהן וי ותחושת משמעות והנאה. אבל כלום לא מסב לי את התחושה הזו. ריקנות גדולה וכעס על עצמי, אני לא מנצלת מספיק טוב את הזמן. זו הזדמנות שלא תחזור על עצמה. חבל. חושבת על פרופ' אסא כשר שסיפר שסבו דימה את זמן החיים לנוזל שממלא חבית גדולה. כל רגע שחולף הוא בבחינת טיפה שזולגת מהחבית הממשיכה להתרוקן ולא תשוב עוד להתמלא. כמה טיפות זלגו פה. ואיך לא ניצלתי אותן. וזה מוביל לדבר הבא.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

אשמה

הרגש בהא הידיעה. לקחת אמא ולהפריד אותה משני ילדים קטנים. ובן זוג שצריך לעבוד ולתפעל את הבית והילדים שבסגר. תוצאת המשוואה - אשמה. לקחת מנהלת שירות פסיכולוגי חינוכי שרק נכנסה לתפקיד ולהשבית אותה בזמן חירום קריטי. תוצאת המשוואה - אשמה. לקחת בת להורים בקבוצת סיכון, שהכניסה אותם ועוד עשרות לבידוד. תוצאת המשוואה - אשמה. מדברים על זה שאשמה זה משהו חשוב, שמכוון לערכים ולמצבו הפנימי. אוקיי, הבנתי. מוכנה לעבור הלאה. 

דיכאון

ככל שימי הבידוד חלפו, ככל שימי המחלה נקפו,  מצאתי את עצמי יותר ויותר לכודה בקורי דיכאון עבים. כל הקריטריונים והתסמינים מה-DSM נחוו על ידי, ואני מבולבלת – מה נגרם כתוצאה מהמחלה, מה הוא תופעת לוואי רגשית. אולי זה לא ממש משנה. התקפי בכי ללא טריגר ברור. חוסר אנרגיות. חוסר הנאה. תחושת אשמה (כבר אמרנו), חוסר שקט, פסימיות. ואם בדרך כלל האקטיבציה עוזרת לוויסות – מה נותר לי כאן מלבד לשקוע בעוד סדרה מטופשת בנטפליקס ולחטוף תנומה. העולם הולך ומצטמצם. הולך וקטן לכדי חדר שינה קטן, שירותים ומקלחון, ודלת שנפתחת אחת לכמה שעות להגיש אוכל. בלי מגע אמיתי. עוברות בי מחשבות על משמעות של קשר. של מגע. כל המחקרים ששמעתי עליהם בתיאוריה הופכים ממשיים מבחינתי. מה יכול לקדם בריאות גופנית ונפשית. מה יכול לעזור לי במצב הזה. לעתים עוברת בי איזו חוויה אוטיסטית כזו, כפוייה כמובן, של ניתוק וצמצום העולם וחזרתיות, דפוסים שהולכים ושבים מידי יום ואני בתוכם. רוצה ליצור קשר שלא רק דרך מסרונים והודעות, רוצה לחדור את הקליפות החיצוניות, קירות הבטון הסוגרים עליי, ולא יכולה כרגע. לכודה.

רחמים עצמיים

היו כאלה הרבה. כמעט בכל יום. הדנדון המעצבן של המשפט למה זה מגיע לי... למה זה מגיע לי... ושוב – למה זה מגיע לי... ואין  תשובה. אז חמלה עצמית חשובה, מנסה את זה. זוכרת שיש הבדל בין רחמים לחמלה. אז תהיה נדיבה כלפי עצמך, תתייחסי לכאן ולעכשיו בלי ביקורת ובלי שיפוטיות, הסבל הזה הוא מנת חלקם של רבם. חלק מהחוויה האנושית. כאן או בכל מקום אחר בעולם. ולא לשכוח. מותר לך לכאוב. מותר.

עמדת המטפל

הגבולות מיטשטשים. חילופי תפקידים. הזדהות עם המטופל. מציאות טראומטית משותפת. המטפלת הופכת חולה, מסוכנת, נגועה, בעלת פוטנציאל משמעותי להזיק. אחד הרגעים המשמעותיים בתקופה הזו היה הרגע בו נאלצתי להודיע למטופליי על מחלתי. ידעתי שברגע הזה אני שולחת אותם לבידוד כפוי, לבדיקות כפויות ולחוסר וודאות של מספר ימים. תהיתי מה הרגשות שהם חווים וכמה לגיטימציה הם מרגישים לבטא אותם. האם הם כועסים על הנטישה שלי? האם הם חרדים לאבד אותי? האם הם חרדים לבריאותם בעיקר? האם הם מאוכזבים ממני? אולי לא שמרתי על עצמי מספיק, וסיכנתי אותם? אילו השלכות יהיו על המשך הטיפול? פתאום חוויתי גם אני חרדת נטישה שלהם, חרדה שאולי לא אשוב להיות כשהייתי, איך ומתי אשוב לטפל, וכמה אהיה פנוייה לכך רגשית. ופיזית. ותחושה איומה של אשמה ואחריות. כאשר החלו לחזור אט אט התשובות השליליות של מטופליי, נרגעתי מעט, אך המחשבות לגבי השפעת המצב על הטיפולים המשיכה לקנן בי, כאשר עדיין אין לי תשובות.

המשכיות וקצת תקווה לקראת ההחלמה

בתוך סבך ימי הקורונה, חזרתי לסרוג.
שעות על גבי שעות של סריגה
במרחב אינסופי כמעט של זמן.
ובין הקשרים והלולאות,
בתוך מה שהולך ומתרקם שלו,
יכולתי לקבוע
התחלה
אמצע
וסוף.
תחושה של שליטה חמקמקה שאבדה לה
בעין הסערה.
ומשהו חדש שנוצר...