פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
"אני לא רוצה לדחוף את הילד שלי!": תפקיד של ההורים בהקניית ידע לילדיהם המחוננים

"אני לא רוצה לדחוף את הילד שלי!": תפקיד של ההורים בהקניית ידע לילדיהם המחוננים

ד"ר חנה דויד | 17/11/2020 | הרשמו כמנויים

הביטוי" לדחוף את הילד" הוא אחד הנפוצים בהקשר של ילדים מחוננים. ילד שקורא בגיל 4 – ההורים מואשמים בכך ש"דחפו אותו". ילד שמצייר שעות ארוכות כל יום בגיל 5 – "זה בגלל שההורים החליטו לפתח את הכישרון שלו". ילדה שיודעת לחשב כפולות של 2 עד אלפים – בוודאי זה בגלל ש"ההורים שלה ישבו אתה/עליה".

כל הדוגמאות לקוחות מהמציאות; שתי הראשונות הן מנסיוני-שלי. השלישית לקוחה מהמאמר שפירסם אורן וייגנפלד ב-29.10.20 באתר חדשות מאקו:  "רק בת שנתיים וחצי - ויודעת כמה זה 16,384 כפול 2"

https://www.mako.co.il/news-israel/2020_q4/Article-465f5372f657571027.htm

כמעט כל ההורים המגיעים אלי מתחילים את הפגישה אתי בהתנצלות: "אני/אנחנו לא כאן כי אנחנו רוצים לקדם את הילדה, אלא כי...". הורים הם בדרך כלל אנשים לחוצים – הורות הפכה מזמן ממשהו כייפי למשימה שכמעט בלתי אפשרי להצטיין בו, והורה "טוב-דיו" נחשב ל"לא מספיק". כאשר ההורים מגיעים אלי הם לעיתים קרובות כבר מאוד לחוצים, ואז אני שואלת: "למה אנחנו מדברים על הסיבות בגללן לא הגעתם אלי"? והשאלה כמעט תמיד מורידה את הלחץ. לפעמים, כשאני מעריכה שההורים לא איבדו את חוש ההומור בגלל הלחץ, כשאני מבחינה בניצוץ שלא כבה בעיניהם, אני אפילו מעזה לשאול :"אתם מתכוונים לכך, שבניגוד לכל ההורים האחרים, שכן דוחפים את הילדים שלהם, אתם הורים ש'לא דוחפים'"? בדרך כלל בשלב זה הם צוחקים, לפחות מחייכים, וכך נשבר הקרח ואפשר "לגשת לעניין" – לדבר על הבעיות שבגללן ההורים באו ולנסות לבדוק ביחד דרכים לפתור אותן.

אחת הסיבות העיקריות ללחץ שמוטל על הורים לילדים מחוננים הם ה"קולות" – קולות חיצוניים כמובן, של הורים אחרים, שכנים, מכרים, של בני משפחה, וכמובן של מטפלים, יועצים ופסיכולוגים. המשותף לכולם הוא ההסבר שהם נותנים להורים שמתלוננים על בעיות – או שהם נותנים על מה שהם תופסים כבעיות בלי שכלל התבקשו – אחרי שהם צופים בהתנהגויות מסוימות של הילד המחונן. לדוגמה: הגננת מודיעה להורים שלילדה יש בעיית תקשורת כי היא לא מתחברת עם ילדות אחרות בגן "בגלל שהיא מחוננת". היועצת מסבירה להורים, שעליהם לשלוח את הילד המחונן לקבוצת כדורגל כי "ככה הוא ירגיש חלק מהקבוצה וירצה לתרום יותר בכיתה, ישתתף יותר, ויהיה חלק מהכיתה, כמו שהמורה רוצה ומצפה". מאחר שכל הורה חי בחברה, אי אפשר שלא לשמוע את הקולות, וכמעט בלתי אפשרי לא "לקחת אותם ללב". אבל אפשר, וצריך, ללמוד לחיות הכי טוב שאפשר בידיעה שהקולות ימשיכו להישמע, וההסבר "בגלל שהילד מחונן" לא יעזור לפתור את הבעיה – בהנחה שאכן, יש בעיה.

"דחיפה" או "אי-דחיפה" הם מושגים שצריך להוציא מאוצר המלים. זו דעתי המקצועית – וכאן עלי להסתמך רק על ידע וניסיון, שכן, הספרות העוסקת בנושא זה היא אנקדוטלית, מספרת את סיפורם של הורים רעים – ויש כאלה – שראו את ילדיהם כשלוחה שלהם, שלא איפשרו להם לפתח את אישיותם, כישרונותיהם, נטיות לבם ואפילו את המקצוע שלהם, אלא השתמשו בהם להגשמתם משאלותיהם שלהם, אותן משאלות שהם לא הצליחו להגשים. בדיקה, לדוגמה, של קורות חייהם של מקבלי פרס נובל תגלה, שמרבית הזוכים בפרסים בתחומי המדעים סיימו את לימודיהם בבית הספר שנה ואף שנתיים לפני גיל 18; חלקם סיימו את לימודיהם האקדמיים לפני גיל 20 ולרובם היו הורים שתמכו עד-מאוד בלימודיהם. עיון נוסף יגלה לנו, שאנשים אלה התאפיינו בנישואים בגיל צעיר, במספר ילדים גבוה מהממוצע בקרב בני גילם במקומות מגוריהם, בנישואים יציבים יותר, בבריאות טובה יותר ובאריכות ימים. אז אולי, אם נשתמש בקני המידה של ימינו, "הורים דוחפים" הם דבר חיובי? האם לא פשוט יותר להניח שה"סיבה" לכך שמקבלי פרס נובל הגיעו להישגים שהגיעו, בחייהם המקצועיים והפרטיים כאחד, היתה יכולותיהם שלהם והעובדה שהוריהם לא מנעו מהם להגשים את עצמם בכל התחומים?

אם נחזור לדוגמה השלישית, מבלי להיכנס כלל לניתוח כתבה על "ילדת הפלא" מרחובות (משפט מפתח בכתבה הוא הציטוט של אביה השחקן: "עשרים שנה אני עובד בתעשייה ובחיים לא עשו עליי כתבה", אמר חמאווי. "היא אמרה כמה מספרים וכל התקשורת הגיעה זה מטורף") נוכל לסכם, שגם כאשר הילד מחונן, יש לנקוט לפי הכלל "חנוך לנער על פי דרכו". אם ילד בן שנתיים וחצי שואל: "למה ב'אמא' יש רק שלוש אותיות וב"תינוק' חמש? הרי תינוקות קטנים יותר מאמהות" אפשר להתפעל מהעובדה שהילד יודע את משמעות המספרים 3 ו-5, או שהוא יודע שמלים נכתבות על ידי צירופי אותיות. אבל אפשר, ולדעתי רצוי, להימנע מלהגיב במתן סופרלטיבים לגבי ידע שכבר נרכש אצלו, ופשוט לענות על השאלה. דוגמה לתשובה כזאת תהיה: "מלים נכתבות על ידי צירופי אותיות, שאנחנו שומעים אותן כהברות שמתחברות. הצירוף של "א" ו'מא' מסמל את המלה 'אמא'; הצירוף של 'תי' ו'נוק' מסמל את המלה 'תינוק'".

אם הילד מסתפק בכך – דיינו. מנסיוני – יכול בהחלט להיות שהשאלות הבאות לא תגענה מייד, אבל ילד ששואל  בגיל צעיר שאלות מסוג זה ימשיך לשאול. ועל ההורים מוטל לענות. גם אם "כל העולם ואשתו" יחשבו שהם "דוחפים".

 

 


עוד בבלוג של ד"ר חנה דויד

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.