כפופה | שרית ריץ'

שרית ריץ' | 26/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

זויה האחות, מודדת לנטע  לחץ דם. יש לה משקפיים ענקיות על הפרצוף הדק שלה,  היא נוגעת בנטע בעדינות. 

"ראית אותה כבר ?" האחות שואלת במבטא סמיך , של אנשים שנולדו בארץ קרה. הקול שלה מחמם לנטע את הלחיים והיא משתוקקת לשמוע שוב את הריש הזו.

 "ראיתי כבר את מי?" נטע שואלת מתוך עייפות מבולבלת.

"להביא לך אותה?  היא בפגיה, אבל אפשר להוציא אותה לרגע. היא בסדר"  גם את הל' הזו, נטע אוהבת, ל' כבדה ורכה ומלאה בנוזלים ונטע רוצה שזויה תדבר עוד, עם המבטא הזה ששוטף בה את המקום החתוך בנוזליות חמימה.

היא לוקחת את נטע להתקלח. מושיבה אותה על כיסא פלסטיק , מסירה ממנה את בגדיה בעדינות. מתכופפת מולה על ברכיה, נוגעת בה כמו היתה ספר תורה בבית כנסת, שמופשלת  ממנו שמלת הקטיפה העוטפת אותו. מכוונת את המים בסבלנות, בודקת, שלא יהיה קר לגוף שנותח, שנפער ונתפר בחוט שחור. טיפות דם מעטרות את החוט השחור שבשיפולי השק המדובלל, כמו פנינים בארגמן על פס חלוד כהה. הטבור שעד אתמול בלט, שקע אל תוך הכרית הזו, המרוקנת והוא מביט בה בנטע, בעין חצי פקוחה . זויה יוצקת סבון נוזלי לתוך קערת ידה המושטת, מאפשרת לה מעט לסבן את עצמה , ומעט עוזרת לה במגעה הזהיר, כמו ריקוד שמוכר לה היטב והיא מובילה בו את נטע. מתי קילחו אותי לאחרונה ? חולפת בתוכה השאלה, כמו נוף מהיר בחלון הרכבת . זויה  אומרת  לה שזה ישתפר, שהיא תראה איך כל יום יהיה יותר טוב. היד הלבנה של האחות על היד החומה של נטע. נשארתי חומה היא חושבת. היא  מלבישה אותה לאט בכתונת ורודה של בית החולים. הכותונת הקודמת מוכתמת בדם על הריצפה, "לא נורא" זויה אומרת, נוכח מבטה הנכלם  של נטע , "זה בסדר." 

היא מוליכה אותה בחזרה למיטה, משכיבה אותה בעדינות ומכסה. "את תתחזקי ומחר בבוקר אביא לך אותה מהפגייה"  את מי? חושבת נטע.

באוויר ריח קבוע של סופגניות, כל הזמן מחלקים אותן במחלקה , הריח המתוק נמסך באוויר, מתחתיו יש ריח אחר.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

יואב מביא חנוכייה ,הוא מחייך כאילו זכה בפרס התלמיד המצטיין. 

" את נראית יותר טוב" הוא אומר. 

יותר טוב ממה?  היא חושבת. 

 " קילחו אותי" . נטע אומרת , כמו מספרת חוויות מטיול בארץ זרה.  מגיעה אחות עם  מגש פלסטיק. נטע אוכלת דייסה פושרת . יואב מעווה את הפנים. זה נעים, לאכול בלי להתאמץ בלעיסה, הצמיגות הזו המתוקה שגולשת בתוכה וממלאת. דייסה לבנה מתוקה. אני רוצה לישון. 

" אני הולך להביא אותה" יואב בקול חגיגי,  

את מי?  נטע עוצמת עיניים. 

השכנה לידה מופרדת בוילון נטע לא רואה אותה אך מזהה כבר את קולה, היא נחמדה נטע חושבת, אם היה לי כח הייתי קוראת לה ושואלת את מי יואב הולך להביא מהפגיה . השכנה מדברת בטלפון "כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים" . היא בטח בימאית של סרטים נטע חושבת. גם אני רוצה לעשות סרטים עם פסקול לא מתאים, זה רעיון מעניין , נטע עוצמת שוב עיניים.

הוא חוזר בלוויית אחות עגלגלה מהפגייה, היא מובילה עגלת פלסטיק שקופה. האחות העגלגלה והנמרצת שולפת תינוקת בעלת פנים אדומות, קטנה, כמו בובה מתוך העגלה ואומרת לנטע המון מילים. היא פותחת לנטע את החלוק ונוגעת בה. למה את נוגעת בי ככה. האחות מניחה עליה את הבובה עצומת העיניים, חבושה בכובע לבנבן קטן עטופה בחיתול בד. מומיית בובה, נושמת ,חמה בריח סופגניה. התינוקת ישנה גם נטע רוצה לישון. האחות מסירה ממנה את הבובה החמה. מניחה אותה בעגלה השקופה. "אני רואה ששתיכן עייפות. תנסי להניק מחר, זה חשוב." האחות הנמרצת ממריצה את קולה מעל נטע כמו פרפר היפר אקטיבי.  היא רוצה להיות מכוסה והאחות לא ממהרת לכסות אותה. הידיים של נטע קפואות. יואב מכסה אותה. 

"ההורים שלך בדרך" יואב אומר וזה נשמע לה מטופש. ההורים שלי בדרך, כמה מטופש. יואב מדליק את החנוכייה והמילים יוצאות לשניהם מהפה כמו שיר פרסומת ששרים פתאום סתם כי הוא נתקע בראש. עוד סופגניות נכנסות במצעד לחדר מאחורי נערה חייכנית בחלוק ועוד סופגניות מאחורי איש עם זקן ופאות ואז גם אבא ואימא באים מאחורי הר סופגניות מרולדין, זה אומר שאימא , ממש השקיעה. 

" איפה היא" אמא אומרת בקול גבוה מידי. 

" אני כאן"

"לא את". אמה אומרת. 

לא אני? 

"היא בפגייה " יואב אומר וממהר להוביל אותם למקום עלום, מעבר לפתח החדר ונטע נשארת לבד. היא מגלה צמיד פלסטיק לבן על פרק ידה. הוא מציק. היא רוצה לקום לפיפי. זה נראה מסובך עכשיו. על הצמיד המציק כתוב שמה המלא :נטע מרים לוי, בת יצחק  ומספר תעודת הזהות שלה. נטע חושבת: אני נטע מרים לוי  בת יצחק, צריכה פיפי ואני מפחדת לקום. הלוואי שזויה תבוא, תוביל אותי עם היד הלבנה והרכה את כל הדרך לשירותים. חתכו אותי, חתכו אותי עם סכין. 

" יש לה צהבת ילודים, אז אי אפשר להוציא אותה"  האחות מהפגייה מדווחת. נטע מדמיינת את התינוקת אדומת הפנים  בצהוב. עכשיו היא כתומה.

 "בואי נלך אליה. לאט, לאט." האחות אומרת ונטע תוהה אם זו פקודה.  הרגליים משתלשלות מן המיטה יחפות. החלוק הוורוד מגיעה לאמצע השוק, נעלי בית עם פרווה, שאמה הביאה לה, משלימות את מראה הקשישה הכפופה. היא גוררת את עצמה במסדרון, נשענת על הקיר. אם תתיישר היא תיקרע. הולכת בעקבות האחות, לאן? 

האחות מושיבה אותה על כורסא לבנה מול שתי דלתות שקופות. מעבר להן עגלות שקופות ובתוכן בובות קטנות חבושות כובעים לבנים. מגיעה אישה בחלוק לבן ובידה כרית , היא מניחה על הברכיים של נטע את הכרית, מודפס עליה " משרד הבריאות" זו כרית של משרד. חושבת נטע. האשה מדברת אליה: " אני יועצת הנקה, את אחרי ניתוח , הכרית תעזור לך" . הכרית תעזור לי ? 

"הנה היא", יועצת ההנקה צוהלת אל עגלת הפלסטיק השקופה המובלת בידי אחות ירוקה. האחות מניחה את הבובה על הכרית, היא פוקחת עיניים ומתפתלת, מעווה את פניה הקטנות ומשמיעה יבבה. " היא רעבה" אומרת היועצת . " תנסי להניק אותה"   רעיון מופרך. למה דווקא אני?  האשה בחלוק הלבן פותחת את התיקתקים שבקדמת הכתונת של נטע. "תקרבי אותה" היא מורה לנטע. 

את בובה מסכנה , היא רוכנת אליה ומריחה את פלומת שיערה החום, הרך, הבלתי קיים כמעט, ריח של סבון וסופגנייה. "את קטנה, קטנה" היא לוחשת לה. ידיה נשלחות מאליהן וסוגרות את כתונת הקשישה הוורודה שלה. היא עוטפת בעדינות את התינוקת בובה בידיה ומרימה אותה מתוך הכרית. הבובה מפסיקה לייבב. מביטה בה לשנייה ומסיטה מבטה, אל עבר נקודה עלומה שמעבר. אצבעותיה דקיקות, מצוירות. היא שוב פועה, האישה בחלוק הלבן מעגלת את קולה אליה. אומרת מילים רבות שנושרות סביבה. נטע מתרוממת מהכורסא כשהתינוקת בזרועותיה , מצמידה את לחיה הקטנה אליה, נושמת אותה ולוחשת לה שוב הברות משקיטות, צלילי שפה סתומה נהירה. התינוקת אחוזה בזרועותיה , צמודה אל גופה באחיזה איתנה. הכרית מתגלגלת לרצפה, כרית לבנה של משרד הבריאות נותרת לרגליי הנשים בחלוקים. 

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

עכשיו היא  מזדקפת.

אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה