פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
האמא של היקוזה | טל איבנקובסקי

האמא של היקוזה | טל איבנקובסקי

טל איבנקובסקי | 19/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

נזכרתי שבזמנו ניסיתי במשך חודשים לתת לה שם חיבה, זאת הייתה איזו משימה שהייתי רציני ועקשן לגביה, בעיקר כי זכרתי את המורה שלי בתיכון מספרת איך היא פגשה את אהבת חייה ובעלה. היא אמרה שקראו לה לאה והיא שנאה את השם הזה, אבל אפילו לא ידעה כמה היא שונאת ולא היו אלטרנטיבות, עד שבא מישהו וקרא לה ללי, וזהו, זה סגר את העניין. הוא היה בעלה לנצח, היא הייתה שלו לנצח. אז קיוותי לבצע את אותו מהלך. זה היה כשהייתי מאוהב, מצאתי משהו, שם, והבעיה הייתה שהוא היה לא כל כך מוצלח, לא תופס ולא מתגלגל על הלשון, שם חיבה בינוני, אבל היא נתפסה עליו, הבחורה הזאת שאני מספר עליה, היא כל כך רצתה שזה יתפוס ויותר מזה היא רצתה שיהיה לזה את המשמעות שאמורה להיות לשם חיבה, כי מבחינתה הייתי הראשון שנתן לה שם חיבה, ההורים שלה לא נתנו לה כזה מעולם, היא נשארה רק ק' בשבילם. אבל השם שנתתי לא היה מספיק טוב, הייתי צריך לדעת כבר אז מה המשמעות של זה. לגבי ללי, אני יודע שלא אבל אני מקווה שהיא גרושה. ללי ההיא עבדה עם אמא שלי בבית ספר, והיה לה בן בערך בגיל שלי שפעם רבנו, גם אמא שלי הייתה מורה. אמא שלי פעם ניסתה לעזור לי באיזה ריב שהיה לי, זה היה נורא, כי היא הפסידה בויכוח עם הילד של ללי. הדחייה מהחולשה של אמא שלי שניה רק למשיכה שלי לחולשה אצל נשים אחרות. בכל מקרה, גם אמא שלי אהבה להגיד שהיא רוצה למות, רק בימים שהיא לא אמרה אני מפחדת למות. אבל לבנות שהן לא אמא שלי לא האמנתי חוץ מפעם אחת, ולאמא שלי תמיד האמנתי.

היא דיברה, הבחורה הזאת. חזרתי מאיפשהו ולא נפגשנו איזה זמן, בהתחלה היא דיברה באושר, איזה ביטחון וחיוך, כי היא כביכול נתנה לי את כל אהבתה ותשומת ליבה שהיו בעיניה מטבעות אותנטיים. בעבר, החיוך הזה שלה והפטפוט הקל הזה היו מושכים אותי ומעבירים אותי על הדעת. אבל עכשיו מתיחת חוט התיל של הפנים שלי לחיוך מאולץ מורגשת על ידה והכעס-פחד שלה מתגברים, היא שמה לב שאני לא כרגיל, מרגישה, היא תגיד כמו באלפי המקרים הקודמים שאני לא אוהב אותה יותר ואני אכחיש.

כיוון שהיא שמה לב שאני כבר לא שם, שאי אפשר לשחק בי כרגיל, היא הייתה חייבת להגביר את האש. המכות היו העלבון המושלם וכמו המניפולטור הנפלא שאני, לא הגבתי רק נעלבתי באופן מושלם וזה הכי פגע בה. הייתי גאה בעצמי, לא היה לי הרבה זמן להתכונן למעבר מאלימות מילולית לאלימות פיזית אבל שיחקתי אותה, אמנם אלו התגובות הטבעיות שלי, פאסיביות ו"סליחתיות" כמו שאני קורא לזה. "אתה לא אוהב אותי". זה לא נכון, אני כן אוהב אותה, אבל אני מעדיף את... וואלה לא יודע, מה שכן, אני מעדיף לא את זה. הכל אבל לא את זה. עכשיו הבנתי שבאתי להיפרד. זה רק מכאיב, לי, שהיא לא הייתה מוכנה לזה. זה לא פייר באמת. הבעיה היא שהיא צודקת, הפחד הגדול ביותר שלה הוא להיות חלשה, שיהיה אפשר בלעדיה. ומה לעשות, אם החלטתי להיפרד ממנה, אז היא חלשה ואני מפר את ההסכמה שלנו, אנחנו נגד העולם. העניין הוא שכבר זמן מה שאפשר בלעדיה והיא יודעת את זה והיא מעדיפה את מראית העין, וזה חבל. הנה אני מרחם עליה וחושב לחזור, כלומר עוד לא הלכתי. אולי גם לא ניפרד בסוף, בכל מקרה היא התנצלה, החליטה שלהערב היא זאת שנפרדת ממני וככה הלכתי.

הנשים האלה הן כמו ראשי מאפיה, ראשות מאפיה, כל אחת יש לה דרך אחרת לאיים עליך ולסחוט אותך. אמא שלי הייתה מאיימת בשקט, כמו רוח רפאים של מוות, שאתה חייב להישאר דרוך כדי לבדוק שהיא לא מתה אבל אפילו לבדוק היה אסור. מפחידה, כזאת שמנוד ראש שלה יכול לחרוץ גורל לחיים ולמוות, מדברת בלחש כנראה כדי לא להפחיד את עצמה, אבל בעצם אני כל הזמן חשבתי שפסקול השקט הזה לא מתאים והוא בעצם גירוד של האספלט של המוח שלי. אחרת הייתה כמו בריון, הכל היה באלימות, היא איימה למות באלימות ולרצוח את עצמה לפניך אם לא תעשה מה שצריך וגם אם תעשה, בכל מקרה להתאבד, אולי זה היה צריך להוזיל את האיום אבל אני תמיד לקחתי אותו ברצינות. כל ארכי פושעת כזאת והסגנון שלה.

האמא הגדולה של היקוזה של החיים המסריחים האלה, אמא שלי, לה לא הייתה בעיה לשנות סגנונות, והאמת שכשהיא אמרה שהיא רוצה למות האמנתי לה בניגוד לכל שאר הנשים. אחרי שהיא הייתה מאיימת כמה חודשים בשקט מפחיד ומהסה היא הייתה עוברת לאיומים פומביים מהמרפסת, כל מה שהיא רצתה זה שלא יהיה לי אכפת הבושות שהיא עושה מול כולם, ואם לרגע רציתי שתפסיק לאיים שהיא תקפוץ בצרחות, אלא שנעשה את זה איום אינטימי שלנו, כמו תמיד היא הייתה נעלבת. שני דברים יכלו להרגיע אותה, או שהיא תרביץ לי כי אני שטן, או שהייתי אני צורח, מאבד שליטה גם , אבל תמיד העדפתי להיות בשליטה והייתי טוב בזה בהרבה ממנה.

כמו המכה של ההיא, זאת שהייתה החברה שלי איזה תקופה, בדיוק אותו דבר קרה עכשיו, אני קיבלתי מכות, והיא בלי ספק נתנה אותן, במטרה פשוטה להכאיב. לא רק זה, היא גם איבדה שליטה, בניגוד לאיומים ולצרחות, או לשקט המפחיד שלה, כשהיא הרביצה היא באמת איבדה שליטה. כשצ'רצ'יל שמע שהיטלר פלש לרוסיה הוא שלח בבוקר סיגר לשר החוץ  עם פתק ובו כתוב, "לכבוד שר החוץ של בריטניה, ודרך אגב, היטלר פלש לרוסיה", כך בדיוק  הרגשתי אני.  הרי, המכה הייתה העלבון המושלם וכמו המניפולטור הנפלא שאני, לא הגבתי רק נעלבתי באופן מושלם וזה הכי פגע בה. התקפת הפתע הזאת תהיה הניצחון שלי. לפחות לעכשיו. "לא אכפת לך ממני". כן ברור אמא.

היא כבר לא בכתה ולא ניסתה להכות אותי, הבחורה הזאת. הצלחתי לצאת מהדירה שלה ואז בכיתי איזה שלושה רחובות והתקשרתי לאמא שלי, היא הייתה בדיכאון, לא כמו הקודם, כזה של ראש ארגון הפשע השקט. הלכתי אליה הביתה והכנתי לה חביתה, היא לא אכלה, הבאתי לה מים, לא שתתה. נתתי לה חיבוק.


אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה


עוד בבלוג של מילים כדי לומר זאת

שוב, כמו נס המתרחש פעמים כה רבות עד שכבר אין מבחינים בנפלאותו, הגיע הבוקר. פקחתי את עיני, והפניתי את ראשי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אבישי כהןאבישי כהן1/5/2020

סיפור קשה, עוצמתי ומרגש. [ל"ת].

נעה ורדינעה ורדי28/4/2020

מקסים מקסים [ל"ת].