לחיות עם כאב או למות | י.א
מילים כדי לומר זאת | 17/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
חודשים אחרי אותו היום, ציינה בתי, כהסבר אפשרי לתוהו ובוהו שפקד אותנו, שהיה זה יום שישי ה-13 לחודש, שנת 2013, היום בו הצטרפת למשפחה שלנו. ונדמה היה מטון דבריה, שאך טבעי זה לשאול למה ציפיתי ממהלך שהתרחש ביום שכזה? ואמנם כשאני משחזרת, היה זה התאריך, המסביר כנראה גם את עובדת היות יום זה גשום וסוער במיוחד.
רבע שעה נסיעה, הפרידה בין היותנו זוג הורים לשלוש בנות, להפיכתנו הורים לארבעה, אחרי הריון נטול בחילות, שארך שנתיים.
שישה ימים מאוחר יותר ציינו את יום הולדתך השישי. ילד קטן, יפה תואר, עם זר על הראש, שסיפור חייו יכול לפרנס סיפורי חיים של מספר אנשים.
ואני, הוקסמתי ממך. הוקסמתי מהעדינות שלך, מהשאלות ששאלת, מהדרך בה תקשרת איתנו ועם הבנות, מהאופן בו נראה שאתה משתלב במשפחה. בימים הראשונים לחשת את שרצית לומר ובחלוף הימים השמעת קול רם ובטוח יותר, ונוספו גם קולות של שמחה וצחוק, קפיצות ודילוגים, משחקים למיניהם, ציורים שמאחוריהם סיפורים. ארבעה שבועות של "ירח דבש", ימי חסד מתוקים.
זוכרת את הבוקר בו חישבת כמה זמן אתה אצלנו. שאלת אם את "מקלוני הריח" שבמקלחת קניתי לפני שבאת אלינו. אישרתי זאת ואתה אמרת שהכרת אותם רק שבוע אחרי שבאת אלינו, שזה לפני שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע. ארבעה שבועות ספרת, לשינוי המשמעותי הנוסף שחל בחייך הקצרים. מעניינת דרך החישוב המתוחכמת ומתהפך הלב בניסיון להבין מה עובר בראש ובמה מלא הלב של ילד בן שש, שחיפש סימן ואימת כי זהו השבוע הרביעי ל"כניסתו" למשפחה שמצאו לו, אחרי חודשים ב"קלט חירום", במהלכם התפוגג הקשר עם אמך.
ובצהרי אותו היום, במהלך משחק מחשב, תסכול הפך להתפרצות זעם, בה אתה בועט בחפצים ובי. נפרץ מחסום ובעוצמה יצאו תוקפנות וכאב, אשר בוודאי היו כלואים בך מאז נלקחת מרשותה של אמך ואולי עוד קודם.
היתה זו התנהגות אלימה, מרדנית, סרבנית, תוקפנית, מתעתעת, "בדלנית", שנתנה את הטון תקופה ארוכה. לפרקים רצית ונענית לקירבה נעימה ולחיבוק, ויש שאלה העצימו קונפליקט כה גדול. כך למשל כשהתעוררת בבוקר בבכי, אשר התגבר כשראית אותי קרבה אליך, תקפת כל מילה שאמרתי והכית באגרופייך על המיטה, נהמת כשרציתי לחבקך וכשלקחתי צעד אחורה נהמותיך גברו.
שהרי תפקידי כאמא אומנת בחייך טעון ולמעשה המילה "אמא" אף אינה בשימוש מבחינתך. אתה מכנה את אמא בשמה - פטריסיה, ולי קורא בשמי. והלב, הלב נחמץ לחשוב שאינך יכול לומר "אמא'לה", בפשטות, כשמשהו מזעזע את עולמך.
כך גם מצאתי את עצמי במרדף אחריך, במרכז חיפה. היה זה דקות לפני המפגש השבועי, הקבוע, בינך לבין אמך, שחמקת ממני והתחלת לרוץ ברחובות העיר. ואני דולקת אחריך, כשכותרות עיתון דימיוניות, המתארות תסריטי אימה, מתרוצצות בראשי. אפיזודה מטלטלת זו, כרבות אחרות, לימדוני על הצורך הקיצוני שלך בשליטה, המכתיב את התנהלותך, במציאות חייך הסבוכה.
עולם הדימיון, אליו הזמנת אותי להיכנס, סייע לנו מאד. חודשים של משחקים דימיוניים מתמשכים מבוקר עד ליל, יום אחרי יום, במהלכם אני מתמסרת להנחיותיך, סופגת מטחי ירי כבדים ומפלות מכיוונך, כמלך מעצמה, נוחלת הפסדים, כקפטן של קבוצת כדורסל טובה פחות משלך ועוד. משחקים שהקלו עלינו לשאת ולרקום את הקשר שלנו. ומחוץ לעולם הדימיוני - כעס רב שהשלכת, בעיקר עלי, בנהמות, בהתנגדות, באלימות, כשעם הזמן נוספו מילים.
ולמעשה, למן ההתחלה פיצלת בין אביך האומן, איתו היה לך קל ונוח יותר, לביני. מדי יום בחנת ובדקת אותי בדרכים מגוונות, בחנת ושקלת את הקשר בינינו. ציון דרך משמעותי היה כששאלת אותי מה אעדיף – לחיות עם כאב או למות? כדוגמא נתת כאב הנובע משבר בעצם והדפת את האפשרות של כאב נפשי. נראה לי שעקב השיחה שהתפתחה, רצת אלי למחרת בבוקר, חיבקת אותי ממושכות ולתקופה, הבקרים נפתחו מצדך בצורה נעימה יותר.
עם הזמן, עם התאספות הימים לשיגרה, פחתו משמעותית תדירות ועוצמת הסערות בבית, הודות לצורך המבורך ביציבות ובבטחון. ניכר שהשיגרה מזמנת לך גם הנאה ועניין רבים בעוד שדיבור על כך מיד מעורר אצלך קונפליקט ואתה "מתהפך", כאילו אין זו זכותך להיות "בסדר" ולחוש טוב.
אתה מתעורר בבוקר מלא עד מפוצץ באנרגיה. תקופות מגיע אלי למטבח לחיבוק ממושך, לאחריו מתארגן לבי"ס, בשאיפה להגיע לכיתה בין הראשונים ולהספיק לשחק עם החברים. יוצא מן הבית באמירת "ביי" מתנגנת ורמה ומרביץ ספרינט אל מחוץ לחצר.
בצהרים, נכנס הביתה תוך אמירת "ש-לום", המתנגנת בפיך (באופן שמזכיר את ה"ש-לום" של אביך האומן). "ש-לום" בו אני שומעת תחושת שייכות, בטחון וגם שמחה. ובין לבין- אומר "להתראות", "לילה/ בוקר טוב" ופעמים אף "תודה" והיתה גם "סליחה". מילות חיבור, ברכה וקישור שנעדרו מן הז'ארגון השפתי שלך ובעבר גם עוררו אצלך התנגדות - שלא אגיד לך בוקר טוב ושחלילה לא אומר משהו במקום, שמשמעותו "בוקר טוב". לאחרונה הגדלת לעשות ופעמיים בעת ההשכבה אמרת "לילה מצוין", הסברת ש"לילה טוב" אומרים תמיד ואתה מדגיש את כוונתך באמירה שונה.
ובשיחונת שניהלנו באחת הפעמים כשהשכבתי אותך, השבת לשאלתי שאתה סומך על עצמך בלבד, הרי אתה רק ארבע שנים אצלנו ומוקדם מכדי לסמוך, הסברת. הוספת שאחרי עשר שנים תדע. בינתיים בכל אופן, ציינת שאתה רואה שלרוב ניתן לסמוך עלינו, שכן אתה עושה לנו בדיקות.
קצרה יריעת הסיפור מלהכיל את מהמורות ואתגרי הדרך בה אנו צועדים בשש השנים בהן אתה חלק מאיתנו. שש שנים המהוות מחצית מחייך. תכופות ביקרנו בקצות גבול היכולת שלנו, והיתה פעם בה הגענו עד מפתן מחלקת אשפוז לילדים, אותו בחרנו שלא לחצות, כשאנו סבים לאחור ל"אשפוז בית".
וכל הזמן ידעתי שפס הקול לא מתאים, זה המלווה ומעצב אותך משנות חייך המוקדמות, רוויות הזעזועים והאובדנים, לפס הקול המוכר לי, מחיי. ידיעה ממנה אני שואבת הבנה, ממנה שואבת כוח ויכולת הכלה, בהורות המורכבת הזו. הורות המתפתחת על מצע של ריק, היעדרות ותהיות לגבי שנות חייך הראשונות.
ומתוך ההסתכלות הזו, אני גאה בך, על דרכך האותנטית, הבלתי מתפשרת, במאבקך על השייכות והזהות, מתוך המקום הקשה להחריד שהיית בו - רך בשנים, תלוש, פצוע, זר, חרד ובודד. גאה בך על היכולת לפתוח פתח אט אט, להיחלץ מן השבר, להסתגל, להתפתח וליהנות. גאה על היכולת לרקום רקמת יחסים מגוונת ולמצוא את מקומך במציאות חייך המורכבת משני עולמות, זה שהכרת במחצית הראשונה של חייך וזה המתפתח מאז.
...סיפור שהחל אי שם ביום שישי ה-13 לחודש, שנת 2013, יום גשום וסוער במיוחד, המשכו דרך רבת חתחתים, המרחיבה את חדרי הלב, ומהו סופו? שהרי צריך סוף לסיפור,
...זאת ימים יגידו.
ובעצם, רכיב אחד מהסוף האפשרי הצעת באחת משיחותינו, כשאמרת שתבוא לבקר אותנו, כשיהיה לך אוטו.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
