לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
חול | עינת בן דוד

חול | עינת בן דוד

עינת בן דוד | 10/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

בחלומה היא עפה.

שועטת לעבר שקיעות, מתגוללת בקרני האוב.

היא נוסקת, הנה כי כן, אף על פי כן.

 

תריסי העיניים נפקחים לאיטם.

קרני הבוקר מכזיבות למאן את עצמן, מלטפות את ראשה ברוך השמור לזקוקים באמת.

היא מגוללת את מכסת האבנים שלה וקמה.

הבהוב זיכרון נעור בה לרגע.

שמיים.

'מוזר', חשבה, שנים שלא עפה, אולי מאז שהייתה ילדה. אדי סיפור לילי חוזרים אליה: היא עוברת מעל בניני העיר, כמעט נושקת לגגותיהם, מרחפת מעל עיר ילדותה וחגה במעגלים, משחרת לטרף או לנחמה.

 

נילי מקיצה את עצמה אל הכיור, מישירה מבט אל ראי המקלחת "בוקר טוב לך, עלמת החן" .

'למי מוקדש הטון האירוני?' היא תוהה, 'עוד לא התעוררת והחרב כבר מונפת'.

שקיות שחורות מעטרות את שיפולי העיניים, מזכרת מן הלילה המגומגם שפקד אותה.

"שנזוז?"

 

הרכב האפרורי מטאלי משייט על הכביש והנופים חולפים מולו, נוסעים בכיוון האחר.

נילי אהבה את האוטו שלה, זה עם הדפיקה בדלת- ירושה שקבלה מבעלים קודמים. בתחילה סלדה ממנה, עם הזמן למדה לחבב אותה. כיפוף הפח הפך אותה למוכרת, לשלה.

הדיסק הוותיק התנגן ברקע. אריק מעגן אותה, אמרה למי שהקשיב. הבוקר הזה, שר לה על מצחה העטור בזהב שחור והיא מצטרפת מבלי משים, מפזמת בפיזור דעת, מאלתרת מילים.

'שנים את שומעת ועוד לא למדת' ,חשבה.

משפטים היו קשים לה תמיד. הדרך מהכוונה אל הפה נטתה להתפתל עד שהתרחקה מהמקור,  ממילא לא הבינו מה רצתה לומר, לפעמים גם היא לא .

 

הסדנא בעבודה הייתה כישלון חרוץ.

כמה מאמץ השקיעה במחשבה על השאלות שנזרקו לחלל האוויר, דקות ארוכות לפני שנחתו על גבה.

מה הייתה לוקחת אתה לאי בודד? מה באמת.

מזה חודשים ואולי שנים היא חשה כיבשה תלושה שדרכי ההגעה אליה חסומות. אולי בקבוק תיקח אתה ובו פתק למציל פוטנציאלי. איזו קלישאה, חשבה, ואם תרצה לשוב משם, האם היא זקוקה להצלה.


- פרסומת -

את המוזיקה ודאי תיקח עמה, פסקול חייה. התמונות רצות והמנגינה נותרת בשלה, כמו בסרט 'פנטזיה' של וולט דיסני, סיזיפיות תחת חסות מוזיקלית.

'כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים' מלמלה לעצמה.

 

אולי את הכלב שלה תיקח אתה.

נחרדה לפתע שלא חשבה על אחד מילדיה. טוב, אני לא יכולה לבחור, מיהרה להרגיע בפייסנות חלקית. אם הייתי צריכה לבחור..כנראה את עודד.  היחידי שעוד שולח איתותים של צורך , גם אם לא נזקקות. לפעמים היא חושבת שהוא מזהה את הקריאה שלה להיות נדרשת יותר משצריך אותה באמת.

נילי מיששה את כיסי המעיל,  מתוך ניסיון למצוא את מכשיר הטלפון שלה. מכיסיה נותרו משתלשלות האוזניות הלבנות, מנותקות מכל גוף. נמשכות למטה בתנועה קלה.

 

הגלגלים המשיכו לנוע.

"ואיזה שינוי את צריכה?" שאל היועץ הארגוני "מה החלום שלך?"

 נילי חשבה על שיפוץ בבית או על חופשה בחו"ל אולי על לימודים. אף אחת מהאפשרויות לא העירה בה דבר ולא העבירה בה תחושה של בערה.  חשבה, דירה לעצמה, שתוכל להגיע אליה להפוגות. אולי בין הקירות האלה יוכלו להיאסף ההרהורים לכדי רצונות. מה היא רוצה לעשות הלאה.

'הלאה' שיחקה עם המילה, גלגלה אותה על הלשון.

נילי הביטה במראה, תווי פניה אותם חיבבה בעבר, נראו לה זרים לאחרונה, עטויי קמטוטים חדשים, חריטות דקות שחצב בנחישות, הזמן.

'אולי תטפלי כבר בפנים האלה!' נזפה בעצמה בטון חדש שטלטל אותה לרגע ,כך תשיב לעצמה מוכרות של פעם, חשבה, כשעוד ידעה להמשיך במסלול בלי לברוח, בלי לחרוג.

המכונית המשיכה לגלוש על האספלט השחור, נוסעת מעצמה בדרכים הידועות. מכונית משפחתית יפנית עם אחיזה טובה בכביש, מינימום סיכונים. אחיזה טובה בכביש.

נילי לא לקחה סיכונים, זו לא הייתה דרכה.

בשעות מסוימות, רחוק מעיני בעלה, העיזה לקרוא את הספרים הרומנטיים שקנתה, אותם ספרים שבזה להם בשיחות ביניהם, ללא מעוף, ללא אמירה או מורכבות. אלה היו הרגעים שבהם נחה דעתה מהרהורי המוות. האהבה העזה, הגיבורים הנסחפים בלהט הרגע, השכיחו מלבה את אימת הסוף.

נילי ידעה שתמות, כולם יודעים אבל היא לא הניחה לעצמה לשכוח, תמיד על המשמר מפני מה שאורב להתרחש.

לעיתים חשבה על סיום דרמטי ומהיר ולעיתים על סיום הדרגתי ומתבוסס. בתא המטען של הרכב החזיקה את פרטיה האישיים, למקרה שכח הצלה כזה או אחר יגיע ויבקש להודיע למשפחה. צריך לחשוב קדימה, לא להשאיר קצוות פתוחים.

ייתכן ובתקופות אחרות הייתה סוגה פחות בהרהורי מיתה, בסופו של יום מדובר במותרות.

לו ניתנה לה אפשרות הבחירה, הייתה חוזרת לשנות השבעים, אולי לוודסטוק או לימים המפויסים הדוממים שאחרי המלחמה בארץ, בזמן שמושגים היו ברורים מתוקף החורבן שקדם להם.

"פעם היה יותר ברור"' אמרה לעצמה בפסקנות. כמה מורכבות רועשת הוסיפו השנים.

במגירה שליד המיטה עדיין שמרה יומן מצהיב מתקופת התיכון. מדי מספר חודשים חזרה לעלעל בו, כבר לא זיהתה את הכותבת, בשנים שעברו הפכה גיבורת ספר יותר מפנים קודמות של מי שהייתה.

התיק שלה הביט בה פעור מן המושב הקדמי, חומרי הקריאה שלקחה מהעבודה לבית, בהו בה בשעמום,  מזכירים באלם שגם הפעם לא קראה אותם , על אף שנשאה אותם הלוך ושוב.

נילי הציצה בשעון היד הכסוף, היא מאחרת , לא יחכו לה לנצח, חשבה תוך שהיא כוססת ציפורניה, תמיד היא מאחרת.

היא הגיעה אל סף הדלת ונעצרה לרגע, חשה את לבה הולם בפראות, מתקשה להחליט האם עומד לפקוע מתוך חזה או רק מזכיר שהוא עוד יכול.

"אני לא בכושר" מלמלה לעצמה.

היא הציצה בדלת והכניסה חצי רגל, עין ופה-הנוכחים כבר ישבו. 'נהדר, אין לי מקום'.

נילי שעטה אל תוך החדר והתיישבה בכיסא פינתי. תוך כדי שהיא מנסה להסדיר נשימה הגניבה מבט חטוף ביושבים. מופתעת, ראתה שלוש נשים מביטות בה.

'מה, זה הכל?' חשבה לעצמה באכזבה, 'איזה מן מועדון תבוסתני זה? אף אחד לא רוצה להיות חבר בו', נזכרה במשפט הידוע של גראוצ'ו מרקס.

נילי הרגישה גלים של מרירות וזעם גואים בתוכה, 'רעיון מטופש כזה, מה נכנס בי?'.

'מהר, לקום , לשלוח מבט מתנצל , אמירה חטופה ולצאת, לברוח מפה'. רגליה, כמו שני גושים של נוקשות סלעית, נותרו נטועות ברצפה. מובסת, נכנעה להן.


- פרסומת -

"שנציג את עצמינו?" שאלה אחת הנשים.  השיער הבהיר של הדוברת ,שנראה לנילי בוהק ומרשים כשנכנסה, נראה לה עכשיו חיוור וחסר חיים.

"לא נחכה לעוד בנות?" שאלה נילי.

"זה מצחיק שאת אומרת 'בנות" אמרה בהירת השיער.

נילי הרגישה את הבטן שלה מתכווצת ואת החור נפער בה שוב. אף פעם לא יודעת להגיד את המילים הנכונות .

"באיזו מילה חשבת להשתמש? " שאלה בהיסוס.

"לא יודעת, נשים, אימהות, בוגרות, חברות?"

משהו בנילי התקומם והרים ראש. " מה פתאום אימהות. ואם לא כולנו אימהות? מה הקשר לגיל ארבעים? מה קורה עם העידן הזה ששם את האימהות הזאת בפסגת הכל? שום דבר אחר כבר לא קדוש?"

מיד התחרטה על המילה הזו "קדוש". מה היא בכלל יודעת על קודש, היא הרי פה בגלל החול. כל כך הרבה חול. נילי חשה אותו, חשה אותה טובעת בו.

שלוש הנשים תלו בה מבט שואל.

נילי התעשתה ובמבט מתנצל אמרה: "סליחה, לא התכוונתי להתנפל, אני לא ממש יודעת מה אני עושה פה ובטח לא מה אתן. אני לא יודעת מה נכנס בי".

האישה עם עגילי טורקיז שלחה אליה מבט רך "זה בסדר, גם אני לא ממש יודעת ,האמת שזה די מקל עלי לראות עוד מישהי שלא הגיעה לפה ממש ברורה עם זה. אולי השאלה הזאת, מה אנחנו, זאת השאלה שבגללה הגענו לכאן, לא?"

"ומה נשאר מאתנו, לאן ממשיכים מכאן?" הוסיפה בשקט בהירת השיער.

האישה השלישית , נמוכת הקומה פתחה את פיה לומר דבר מה אבל המילים נותרו עומדות, תלויות על בלימה.

לפתע החלה לדבר, מפתיעה את נילי בריתמוס המילולי המחושב לו נתנה דרור סוף סוף. המילים קרטעו מפיה כמו הקרונות ברכבת השדים בלונה פארק, לא יוצא קרון עד שאחר לא חוזר לתחנה.

אט אט הצטרפו המילים למשפט של ממש. "אני גם לא ממש ידעתי למה, הרגשתי שהחיים התחילו לעבור לידי ומתחיל להיגמר לי הזמן".

שתיקה מילאה את האוויר, נילי הרימה ראש, סוקרת לראשונה את קווי המתאר של החדר.  'איך עד עכשיו לא ראיתי את הקירות?'

ההבנה הזו לא הייתה זרה לה, לעיתים קרובות לא שמה לב לפרטים, באופן מנוגד לשיטתיות ולדקדקנות הנמרצת בה התייחסה למספרים, האורחים הקבועים שפקדו את יומה. מחוץ למחשב , התקשתה לראות הבדלים בין גוונים ולא ראתה בזה מוקד של חשיבות.

לא הפעם, מבטה התחדד ומהרגע שראתה את העובש על קירות החדר לא יכלה עוד להתעלם מקיומו.

'איזה חדר ישן, מוזנח פה'.

 

השתיקה נותרה בחלל, מעיקה ונוכחת. האישה נמוכת הקומה נשענה אחורה בכיסאה, ידיה אוחזות את המסעד בחוזקה. נילי הבחינה בגידים הבולטים שנפרשו במתח על ידיות העץ .

המולת החוץ נכרכה סביב הפתחים, קרני האור השתברו על הגופים.

 

נילי הביטה בהן וקורטוב של שעשוע התגנב למחשבותיה, היא נזכרה במשחק שנהגה לשחק עם אחיה בימים הארוכים של החופש הגדול.

"זה קצת כמו חלום, אתן לא חושבות?  אמרה "תראו אותנו".

הנשים שמולה הישירו אליה מבט, כמעט בו זמנית פשט החיוך על פניהן, מותח את התווים ופוקח עיניים.

נילי הביטה בהן וראתה אור.

 


אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
ד"ר תום רן
ד"ר תום רן
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
רני מירון
רני מירון
פסיכולוג
תל אביב והסביבה
ד"ר  מיכל מן
ד"ר מיכל מן
עובדת הוראה
תל אביב והסביבה, כפר סבא והסביבה, נתניה והסביבה
משה נח-מטות
משה נח-מטות
פסיכולוג
כפר סבא והסביבה, פתח תקוה והסביבה
נועם עוז דייג
נועם עוז דייג
פסיכולוגית
כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אליאנה פודה
אליאנה פודה
יועצת חינוכית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

עוד בבלוג של מילים כדי לומר זאת

בשנה הרבה יכול להשתנות. אפשר לאבד קרוב, אפילו כזה שהוא רק התהוות בבטן. למצוא אהבה, לצאת מהארון, ללדת או...
ואז, בלי שום התראה, כל היופי הזה נעלם. היא הביטה בפניו הצעירות מחייכות אליה מהמראה, הנהנה קלות ורק...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.