אנה ואנא מצוקה אמונתית | יששכר עשת
יששכר עשת | 15/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
שלום לכם. אני המחבר של הסיפור הבא שנכתב לנוכח המוות האפשרי. סליחה שאני מתערב בסיפור. אין זה מקובל שסופר מתערב בסיפור שהוא כותב. אבל כאן התברר לי תוך כדי הכתיבה שסיפור זה מסכן אותי. חברים טובים "האירו" את הכעס והמירמור ממנו אני כותב. וכשאני כועס, הפחדים שלי מוסתרים, אבל הם אלו שמנהלים אותי ולא המציאות. ואם אני בכלל לא נוגע במציאות, מה יש לי להתלונן עליה? הרי כדי לגעת באמת במציאות צריך לדעת אותה. ואם אני כל כך כועס ופוחד, אין לי אלא להתלונן על עצמי. מי שמכיר את היומן האישי שכתבה אתי הילסום בתקופת השואה, יודע שהיא נאבקה לעשות שלום עם עצמה, כדי שתוכל מתוך כבוד עצמי לעקור מתוכה את השנאה לזולת, בעולם הנורא שיצרו הנאצים.
עוד רציתי שתדעו שלסיפור שנכתב יש כוח השפעה רב על הסופר הכותב אותו. לא פעם הוא מושך אותו למקומות אפלים כמו הפחד. והסופר רוצה להיות בחמלה המקרבת אותו למציאות בכלל ולאדם בפרט, ולא בפחד המרחיק אותנו מהמציאות ומהאדם. לא תמיד ניתן לעצור את המהלך שהסיפור מוביל את הסופר. אבל אפשר לגנוז אותו. ואז הסיפור כואב וזועק מהמגירה להוציא אותו, וזמן רב אינו נותן מנוח לסופר. קשה למצוא חמלה בבדידות.
עיתונאי קטן של מקומון נשוי ואב לשניים. המשפחה מעבירה את ימיה כמו רובנו. נהנים מחיי מסורת של קידוש, צום יום כיפור, וגם מטיולי טבע בשבת ואוכל של טיב טעם. עיתונאות היא עבודה נוספת לאפיה במאפיית לחם. מי שאוהב לחם טרי וחם אוהב את קרבתו של העיתונאי. מֵהַצָּהֳרַיִם היה מתפנה בדרך כלל כדי לצאת לצוד לו סיפור ולאפות אותו לכלל כתבה ריחנית מעוררת תיאבון, כמו הלחמים שהוא אופה. מדי פעם יוצא מתנורו סקופ ולפעמים העורך שלו חושש לפרסם אותו, כי זו לחמנייה חמה שקשה לאחוז בה מרגע שיצאה מהתנור. וכשהיא מתקררת אין בה כבר טעם.
בין השאר אהב העיתונאי להסתובב באווירת הקדושה של רחובות בני-ברק. ברגעים שהיה לו רע, החיים הדתיים משכו אותו יותר. "הם מתנחמים באלוהים ואני לא מצליח," היה חושב לעצמו בימי הרע. בימים הללו המסורת כאבה לו, הרגיזה אותו והוא בעט בה. הספק האמונתי היה מחניק אותו. ברחובות בני ברק קיווה לגלות איך להפסיק עם הספק האמונתי של אנה ואנא. יום ראשון אחד היה נמשך אחרי השייכות והמסתורין, וביום השני הרגיש דחיה מהַבּוּרוּת, ערמות הזבל הבלתי מפונות וקירות הבתים המתקלפים. ביום השלישי ככה וברביעי ככה. הוא לא הגיע כמו אלוהים ליום השבת, שבו סיים את כל מלאכתו אשר עשה, והעולם שברא עמד יציב ואפשר היה לומר עליו דָּבָר דָּבוּר עַל אֹפָנָיו. העיתונאי לא הצליח לשבות ממלאכת הספק האמונתי לא הגיע לחמלה ולשלום הפנימי בתוכו. הכעס, הפחד, הייאוש והמרמור המשיכו לפעול את פעולתם ולהרחיק אותו מהמציאות שנבראה.
אנשים רבים בבני ברק שמכירים אותו, נרתעים ממנו בדרך כלל. רק פה ושם היה מצליח לפתח שיחה שגם הבשילה לידי כתבה. ויהי בהיותו ברחובות בני ברק בתקופת מגפת הקורונה, עטוף במסכה, כפפות, ופחדי מוות, הוא ראה את הממהרים והמתקהלים, איש איש ושקית הניילון שלו. שוב חיפש אצלם דרך לנחמה, שלא היתה בו. כל יום בעבודה, הוא בא במגע עם אנשים, חוזר הביתה עם מגעם, מסתכן, מפחד לפגוע בילדיו, באשתו, לא שם לב שכדאי להגיד תודה על זה שיש לי פרנסה.
שוטר עצר אותו ושאל מה הוא עושה ברחוב. תעודת העיתונאי העבירה אותו לחקור את האיש הבא. לפנות ערב, רגע לפני שהחליט לשוב לביתו, ליד בית כנסת ראה שניים, בערך בגילאי שלושים, מתווכחים בלהט. איש גדול וחזק עם מסיכה וכפפות מול איש קטן, רזה וחשוף.
האיש הקטן צעק: "מה אתה רוצה מהרבנים? הם הרי לא יכולים לדעת מה קורה במציאות, צריך שיסבירו להם. ולא הסבירו להם."
"אז לְמָה הם מחוברים?" שאל בחוסר סבלנות האיש החזק מתוך המסכה.
"לשמים! לשמים! אתה באמת לא יודע? הם הכי מכולנו מחוברים לשמים." קרא האיש הרזה בלעג.
"אז איך יצא שכל כך הרבה חלו אצלנו?" שאל הגדול מבוהל מפליאה.
האיש הרזה ענה בבוז, "הכי חשוב זה העולם הבא."
האיש החזק, התכווץ כאילו יצא ממנו כל האוויר ופלט בפחד, "נכון, זה מה שאומרים לנו. אבל גם כתוב וחי בהם. וכתוב בתהילים שהשמים הם לבורא עולם והארץ ניתנה לבני אדם לחיות בה, ובעזרת השם להלל את השם. לא המתים יהללו את השם יתברך."
"לפעמים מתים על קידוש השם. למען עם ישראל, לא מפסיקים תפילה בציבור." ניסה הרזה להרגיע את החזק.
האיש החזק לא ענה עוד. באחת הסתובב ועזב את המקום בכתפיים נפולות, כשהוא גורר את רגליו.
העיתונאי המשיך לעמוד שם, נסתר מעט. נראה לו ששניהם איבדו משהו מאמונתם ובהלת המוות דחקה בהם לפגוע זה בזה. במהלך הוויכוח כל הזמן חשב שהפסקול לא מתאים. מילותיו הלוהטות של האיש הרזה נראה כמבטאות אולי משאלת לב אבל בעיקר מסתירות מציאות של אֵימָה, כמו שאמר ביאליק. דווקא האיש החזק היה מחובר באופן ברור לבהלה שלו שבאה בעקבות ערעור הביטחון בדרכו. "שם הנחמה שלי?" תהה לרגע העיתונאי.
החזק קלט אותו, ניגש אליו, משך אותו בשרוולו לפינת בית נסתרת. שניהם עטו מסכה וכפפות, נראו כמו שני שודדים המתכננים שוד עם הנשק שבידם ושקים להכניס לתוכם את השלל. "אתה העיתונאי נכון? אני חייב לדבר איתך," לחש מבוהל, מביט שמאלה וימינה, שלא יראו אותו מדבר איתו. "נלך לאוטו שלך!" פקד ואמר שיבוא ממרחק מה אחריו.
העיתונאי לא היסס. יש לעיתונאים חוש לסיפורים. הלכו זה אחרי זה. "שב מאחור!" ביקש והגדול דחק עצמו בכניעה אל תוך המושב האחורי. כמה דקות של נסיעה בהן מלמל בבהלה במבטא רוסי, "נורא," "הכל אבוד," ועצרו על שפת הירקון. "אני איגור," אמר כשהוא יורד בכבדות מהאוטו. לא מעט רוסים חזרו בתשובה אחרי שעלו לארץ. החיים בברית המועצות יצרו זיקה יהודית עמוקה וחמה.
צל לפנות ערב כבד וקריר קיבל את פניהם. לא היה לעיתונאי הרבה זמן. עליו לעלות על משכבו בשלום ומוקדם, כדי לקום לעבודת האופה שמתחילה בלילה בלילה. עצי אקליפטוס, קני סוף, אשלים, ערבות נחל, וגדות גבוהים סגרו על הנחל הזורם לאט אל הים הגדול, לא היתה לו ברירה אלא להמשיך לקחת עמו חלק מהסבל האנושי שהוא קולט בדרכו. שועלים עשויים להציץ לרגע, התנים יתעוררו לחיים בלילה. אגמיות וברווזים מסתדרים טוב עם הזרם האיטי. פה ושם כתם לבן וזקוף של ענפה ניצב בגאון לדוג משהו.
איגור ירד לאט ובכבדות אל איבי הנחל. כרע ונגע ביד אחת במים הירוקים כהים, שכשך בהם אנה ואנא אני בא, ונדבקה בו שלוותם. משפחת ברווזים התרחקה מעט. ניכר כמי שאינו יודע את נפשו ועכשיו נרגע מעט. כל כך היה קרוב לנחל הזורם שהיה חשש שיחליק ויתנפל אליו. לכן התקרב העיתונאי בזהירות מתוך חוש אחריות ציבורית. איגור נעמד במרחק נגיעה מטביעה. שירת הערב של הציפורים המתכנסות אל תוך הלילה היתה אדישה לדעת מה יעשה האיש שם למטה. בכל מקרה שירתן תימשך. העיתונאי הציע שישבו והוא ציית.
"יש לי שבעה בנים ואישה נפלאה רזה מאד, כי היא לא אוכלת כמו שצריך. דירה קטנה. בבניין שלנו ארבע קומות, שמונה דירות, קירות מתקלפים, נזילות בחורף, עובש. תכפיל שמונה בעשר נפשות בממוצע ותגיע לשמונים דיירים. הרבה ילדים. דלתות ישנות לא נעולות וריחות של בישול. רעש, בכי, צחוקים, צעקות, שירה, תפילות. יום ולילה. עוני שעליו אמרו לנו שיש לנו הכל. אני האמנתי, לא יודע אם אחרים גם האמינו או עשו כאילו. אמרו שהשם יתברך מספק לנו את כל צרכנו. וכמה אנחנו בכלל צריכים? מעט. כך יכולתי להמשיך ללמוד יומם ולילה בתמיכת אשתי שתזכה לימים ארוכים, שמפרנסת אותנו וגם דואגת לילדים. איך גוף דק כזה כמו של חנה יכול לסחוב את כל שבעת בניה?" הוא לקח נשימה עמוקה. הדליק ביד רועדת סיגריה.
העיתונאי האופה התרחק מהעשן. "סליחה, אני מפחד להידבק,"
"או סליחה, לא חשבתי על זה." אמר והמשיך לעשן. איגור נראה רחוק, בעולם אחר, מנותק, מושיט יד למציאות תוך שהוא מבקש התפייסות עם עולמו. מתרחק, מפנה לה את הגב, מתעטף בעשן וחוזר.
"אני חזרתי בתשובה בגיל עשרים וחמש. למה? זה עוד מרוסיה. שם היינו ביחד הרבה יהודים. פה הרגשתי בודד ורציתי את היחד היהודי. ההורים שלי התנגדו ורבו איתי. אז ניתקתי קשר איתם. עשו לי שידוך, את חנה. אלוהים פתח את רחמה ובאו הילדים. כל שנה ילד. ההורים? קצת התפייסנו. הם כמעט לא רואים את הנכדים, מפחדים שהם יקלקלו אותם. חנה גם חזרה בתשובה. היא עורכת דין אבל עובדת מעט, רוב הזמן היא בלידות ועם הילדים ובבית. היא כבר לא אישה בריאה. אמרו לנו שהגוף של האישה חזק. לא רצינו להקשיב לרופאים ולגוף של חנה'לה שלי. שמלות השבת היפות שלה לא יכולות להסתיר כאבי ראש, כאבי גב, אסטמה. ורזה מאד כבר אמרתי?"
"עכשיו אם אני רואה את הילדים שלי ואת חנה בשולחן השבת, אני רוצה רק לבכות. יושבים בשקט, נקיים ומסורקים, והעיניים התמימות שלהם מביטות בי ושואלות, ילד ילד ושאלתו. אני צריך הרבה נחמה מאלוהים."
ניכר שהוא מתקשה להתרכז. עובר מנושא לנושא. עיניו מתרוצצות ממני אל הנחל, מגלות שם משהו, אולי בעל חיים חולף, מתחבא, אך מתקשות להתמקד בו. ממשיכות לחפש, להתלבט. הטבע כמעשה של בריאה יפה בכל שעה, כל כך בטוח בעצמו, אם רק לא יפגעו בו האדם.
"הקורונה מפוררת לי את השכל, לא, לא את השכל רק את קורי העכביש של המילים שהסתירו את השכל. בהתחלה עוד הכל היה בסדר. אמרו לנו שֶׁלָּכֶם לא נתנו להתקרב אחד לשני וגם דרשו שתהיו בבידוד. אצלנו זה אחרת, זה היחד, אלוהים, התורה. אלו יגנו עלינו ועל עם ישראל. האמנתי להם כמו כולנו. היה לנו טוב. ואז התברר שכולם נפגעים, שכל העולם שווה לפני אלוהים. נבהלתי מהמחשבה, אבל זה גם הוריד ממני הרבה עול של גאווה, אבל איבדתי את עצמי." גם הקול שלו הלך לאיבוד. השתעל, השתנק ועצר להדליק עוד סיגריה.
אתם קולטים? כן זה שוב אני הסופר. אתם קולטים איזה כעס יש באיגור כלפי עולמו? איזו אכזבה מצטברת אצל העיתונאי שחלם על נחמה מהעולם הדתי? אתם מבינים את הפחדים שלי? אני חייב לעצור את הסיפור מלהתדרדר לזלזול בדתיים. בטוח שאני לא מבין כאן משהו מאד בסיסי. אבל כמו אמרתי לכם, לסיפורים יש כוח משלהם ללכת על פי הגהינום לפעמים.
"רגע, איך בכלל נתנו לך להסתובב פה?" שאל פתאום בחשדנות. "אתה בלש? אתה רוצה לדעת דברים עלינו?" הוא קם במהירות, התרחק, חזר לשפת הירקון. שם הסתובב לבחון את העיתונאי מרחוק. העיתונאי האופה התקרב אליו למקרה הצורך. "אם אתה בלש..." תהה איגור החזק שנראה ברגעים הללו כמו שמשון הגיבור מהציורים של גוסטב דורה. רק ששמשון הגיבור הרס הכל ונקבר תחת ההריסות. אולי מה שנותן לאיגור את הכוח להמשיך, זו הדרך הדתית על כל מגרעותיה כולל הספקות. האם זה יספיק לעיתונאי, לאופה?
רגעים מעטים חלפו ואיגור החליט שהעיתונאי בסדר והציע להמשיך. "אחר כך הם שינו את ההוראות והוסיפו מילים. אמרו לנו להתפזר. מישהו זרק שאכלנו אותה. שימותו הרבה מאיתנו. ברור שלא האמנתי לו. אבל הייתי בפאניקה. הנפש שלי החלה להבקיע דרך בין המילים. התגלה לי עולם אחר. יפה, מגוון. העולם שברא אלוהים. כולם היו שם. לא רציתי לחזור לעולם שאני חי בו. הייתי בטוח שהגעתי לגן עדן, עד שהבנתי שפשוט הגעתי למציאות. זאת המציאות שהפחידו אותנו ממנה."
גם האופה חזר לרגע למציאות ונזכר שלא שאל את איגור לבריאותו. "יש לך חום?" שאל בזהירות. קצת דאגה אנושית פשוטה וסימני שאלה תמימים של איגור אפשרו למוח האופה לחשוב, "הוא רק בן אדם. והרבנים גם הם בני אדם. יש להם כוונות טובות, זו הדרך שלהם. כרגע הם זקוקים להגנה. כמו שאני זקוק לנחמה." המציאות שאלוהים ברא, תגן עליהם אם רק יקשיבו לה. הירקון וגדותיו השומרים על איזון, יעידו. העולם הדתי יקשיב לרופאים והאופה ואיגור יתנו למציאות לקבל את המרירות בחמימות.
"אני קודח." ענה איגור ביובש. "השכל שלי מתפוצץ עכשיו מרוב ההבנה. חטאתי חטא גדול כי וויתרתי על השכל שלי. זה השכל שאלוהים נתן לכל אדם. זה השכל שאמרו לנו להשתמש בו רק כדי להבין מה אמרו החכמים לפנינו. בבניין שלנו לקחו שני אבות שהיו חולים. בהתחלה הם התנגדו. דווקא הפאראמדיקוס היה סבלני. לקח לו זמן להסביר להם שהם מדביקים אחרים. אז באו עם מכונית כזאת והכניסו כל אחד למין ארגז ניילון. מה שווה כל הידע שלנו, אם אנחנו לא מסוגלים להבין דברים פשוטים שכל ילד חילוני מבין?"
הלילה ירד. הנחל רשרש בחושך והמשיך במסעו הרגוע. הציפורים ניערו כנפיהן והתמקמו לשנת לילה. הלילה האופה כבר ישן מעט. הוא נזכר איך פעם כשהציץ אל תוך התנור במהלך האפיה, שם לב שמשהו לא בסדר, והבין שהלחם בֲנַגְלָה זו לא יצא כמו שצריך. הזיכרון או המצב יצרו את המחשבה, "אולי היתה זו גם טעות לראות את האוכלוסייה הדתית כמנצלת את החילונים... מי אני שאשפוט, זה בטח יותר מורכב. המציאות, הכל יש בה, רעים דומים לטובים וטובים נראים לפעמים רעים. רק פחדים המולידים כעס, זלזול, גאווה ורצון לשלוט בכוח, גורמים לַבִּלְבּוּל של מי הוא מי." הוא נע באי נוחות, מחכה לשוב הביתה, להיכנס בשקט לחדר השינה, לכסות את ילדו בשמיכה שנפלה ולנשק את ראשו. האכזבה שהייתה לו ממנו נמסה. "אז מה, אתה בא אלינו?" שאלה הגאווה של העיתונאי האופה את איגור.
הי! זה שוב אני, הסופר. אתם מבינים, בסיפור הזה העיתונאי הזה מלא בגאווה כך שמעט רגשות רכים של קבלת האחר לא שינו הרבה. עדיין הוא ראה עצמו בצד הטובים והציע לאיגור לחזור בשאלה. כאילו שם נמצא הטוב. ואני הסופר, איני מצליח להזיז אותו ממשבצת זו.
"זה הסקופ," חשב העיתונאי האופה. מחרתיים תצא הכתבה, "מדענים מגלים את אלוהים במציאות." איגור כאילו שמע את מחשבותיו וענה בהשלמה. "לחזור בשאלה, לא בא בחשבון. אין לי ברירה אני אמשיך לעשות מה שמקובל. אבל יש לי את הדרך לחיבור ישיר אל החסד האלוהי. גם תורה וגם מציאות. אם יש לי טענות ובקורת עלי לעשות שלום קודם כל בתוכי. אני אמנם שבוי בידיים שלהם. אני צריך את הקצבה. אין לי מקצוע. מי יקבל אותי לעבודה? אני צריך חברים שלי, קהילה. זאת המציאות שלי."
הנחל וכל צבאיו ממשיכים להתנהל על אף האפלולית, אדיש למוות. תן ילל בסבך הגדה השנייה. בתוך המטריקס הדתי, השבויים הם אלו שממשיכים לארוג אותו, ובטוחים שזו המציאות שברא אלוהים. פה ושם יש אנשים כמו איגור שימשיכו לחיות בו, אבל כבר מכירים מציאות אלוהית מורכבת יותר שבתוכה מתקיים המטריקס. הם אלו שיש סיכוי שיצליחו להתיר את פקעת הצמר שחתלתול שובב גלגל, עד שאבד לו קצה החוט. רק אתו אפשר להתחיל לסרוג את הכיפה המתאימה למציאות.
גם האופה שהוא עיתונאי בזמנו החופשי, שייך למציאות זו. הספק האמונתי שלו גם הוא חלק מהמציאות שברא אלוהים. הברית שאלוהים כרת, היתה גם עם מי שלא היה ברגע הברית. "את אשר איננו פה עמנו היום." זוהי ברית נצחית עם כל יושבי תבל. איש אינו יכול להפר אותה כעונש על התנהגות רעה. גם אי אפשר להוציא אף אחד מברית זו הכוללת גם את החי, הצומח, והדומם. החושך עכשיו מובן גם כחלק מהבריאה. לא מאיים, לא מסוכן. המוח שלנו נח בחושך. כך ברא אלוהים את מנגנון הערות-שינה.
מי נחל הירקון ממשיכים לזרום אל הים והים איננו מלא בְּסִבְלָם של אנשים אבל מקבל באהבה את הנחלים כולם מכל מקום בעולם. האופה הציע שיתפללו לאלוהים שיעזור לשליחיו המדענים והרופאים למצוא רפואות במסתרי המציאות.
אתם מבינים איזה כח יש לסיפור. ניסיתי, באמת ניסיתי למשוך אותו לכיוון יותר חומל, מבין, מתחשב. אבל הסיפור נאבק איתי. לא וויתר וממש בכוונה ניסה להשאיר אותי בסיכון. עכשיו אתם מבינים גם מהו הסיכון. לכן אני מבקש כאן בפירוש סליחה ומחילה, ומזמין כל מי שרוצה, ללמד אותי עוד פרק בהלכות דרך ארץ וחמלה.
עוד יעברו כמה שנים עד שיצליחו הוא ואחרים ביחד, כמו ליאנות משתרגות לטפס על גזע עץ מספיק מהר כדי להגיע אל האור לפני שיחנקו.
עמדו שניהם זה לצד זה מול הנהר, כמו בתשליך. אלוהים אוהב תפילות של כוונות טובות למען הכלל, לא חשוב מה הנושא. נשאו נהרות את עוּלַם, יישאו נהרות את דֹּכְיַים. חושך הלילה עטף אותם. הכוכבים האירו באור חיוור מוסתרים על ידי אורות העיר. אנחנו רק אבק כוכבים הזכיר לנו קארל סַאגָאן האסטרופיזיקאי. כוכב הלכת ארץ הוא רק נקודה קטנה כחולה וחיוורת הנישא על קרן שמש ביקום נצחי. נקודה זו היא חלק זעיר של המציאות שתמשיך לשיר את שירתה איתנו או בלעדינו.
עורך המקומון נבהל כשראה את הכתבה ופסק, "אי אפשר לפרסם אותה". הטבע סלחן יותר, הוא ידע להתמודד עם שני בדלי סיגריה כבויים.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
