ספרים | ברורית וולס

ברורית וולס | 1/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

בטוח היא תגיד לה שאולי האוסידי שלה התגבר. שתחשוב על זה.

"בואי נחשוב על זה ביחד".

ותשלח אותה שוב לד"ר הרמן.

"לא דחוף. את יודעת. יש אצלו תורים ארוכים. לא שאני דואגת, אבל לייתר ביטחון, כדי שלא נצטרך "להתעסק" עם זה בפגישות שלנו".

ואחרי שהיא תגיד לה את זה, היא תנסה לא להראות לה שהיא מודאגת, מודאגת קצת לפחות. או יותר.

ריטה כבר מכירה אותה טוב. מידי טוב. כבר שנים.

אחרי שהיא תשתף אותה בזה, ימימה כמעט כל פגישה תהייה קצת דרוכה לראות אם רואים עליה עוד סימנים להתפרצות. על הפנים שלה אפשר יהיה לראות את המאמץ הדרוך הזה. לא להיראות מודאגת. אבל להיות זהירה. אולי זהירה מידי. ולהתאמץ שריטה לא תראה כמה היא מודאגת. וריטה תרגיש.

כבר כל-כך הרבה פעמים הם היו ב"סרט" הזה. שהיא משתפת אותה, ואז ימימה תציע "להתבונן על זה, ולהבין מה זה אומר לשתינו. מה את רוצה להגיד דרך זה". אבל גם, היא תדאג לה, ותנסה להסתיר שהיא מודאגת מאוד, או פחות. ותשלח לד"ר הרמן, לייתר ביטחון. וריטה קצת תתמכר להרגשה הזו שהנה ימימה מודאגת בגללה. אולי חושבת עליה גם כשהיא לא אתה בחדר. ולא רק בפגישות. ואחר כך היא תכעס על עצמה. כי ברור שלימימה אכפת. היא יודעת את זה. היא מרגישה.

אז עדיף לא להגיד לה דבר. אפילו לא ברמז.

יום חמישי. בעשר.

תמיד יום חמישי בעשר.

היא כבר לא זוכרת מתי היה להם יום אחר. או שעה אחרת. היה? אולי בהתחלה.

היא כל כך רגילה לשגרה הזאת של יום חמישי. היום היחיד בשבוע שהיא קמה מאוחר. ולא צריכה לכוון לעצמה שעון. היא יכולה עוד זמן להתמתח במיטה. ולא לקום כמו רדופה, כמו כל יום. להגיע "עם הלשון בחוץ" לספריה. ממש ברגע האחרון. ולהתנצל. להתיישב בעמדה שלה. ולחלום על ההפסקה הראשונה שתוכל סופסוף לשתות את כוס הקפה הראשונה שלה ליום הזה.

תמיד אמא שלה הייתה מעירה לה על הבקרים האלה. עוד בתקופת התיכון. "למה את לא יכולה לקום בזמן. ברוגע".

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

כל בוקר היא כמעט מאחרת לעבודה. כל פעם מחדש היא שומעת את הקול הזה של אמא, את ה"בסוף יפטרו אותך...". כמו נבואת זעם. אולי משאלה של אמא, שיפטרו אותה, ואז היא תתחנן לחזור הביתה. כמו אבא, כמו אז...

עד ההתפרצות החיים היו רגילים כאלה. ואחריה שלומי עזב אותה. והיא הרגישה את ההתכווצות הפנימית הזו. והלבד. כמו אז כשאבא... ד"ר הרמן העלה לה את המינון. ואמא רצתה שהיא תעבור לגור אצלה. שלא תהייה לבד בדירה שלה. היא אמרה את זה בקול המזמין שלה, שכמו קובע עובדה. "את תבואי לגור אצלי עכשיו". גם ימימה חשבה שזה כדאי. היא ניסתה. הקירות בבית סגרו עליה. וחזרה לאחות את השברים בדירה שלה. במבצר שלה.

היא יודעת שאמא שלה נוטרת לימימה. ד"ר ימימה בשבילה. למרות שימימה אמרה לה ואח"כ הפסיקה להגיד: "מספיק ימימה". אבל אמא שלה מתעקשת לקרוא לה ד"ר ימימה. היא כועסת עליה. על הנאמנות של ריטה אליה כל השנים. ועל זה שהיא לא ראתה מוקדם את הסימנים. היא מאשימה את ימימה בזה שריטה הגיעה עד כדי התפרצות.

אמא משלמת לה על הטיפול. ממשכורת חלקית של ספרנית היא בקושי יכולה לגמור את החודש. הרבה פעמים היא כבר שאלה אותה אם לא מספיק לה.

"מה עוד יש לך להגיד לה כל השנים האלה?.  את מפתחת תלות. זה לא טוב לך".

ריטה כרגיל לא עונה על זה. יש עוד שאלות של אמא שהיא לא עונה עליהם. וכמו בכל חודש אמא פותחת את הארנק שלה. וכאילו מפשפשת בתוכו. וריטה יודעת שהיא הכינה את הכסף מראש, במדויק. את כל השטרות. ואין ברירה. היא צריכה לעבור שוב ושוב כל חודש את הטכס הזה. שהיא מפשפשת בארנק. ומוציאה שטר אחרי שטר. ומניחה על השולחן. וסופרת שוב ושוב. ושותקת. ומחכה שריטה תיקח ותכניס לכיס שלה.

"זה בשביל ד"ר ימימה". אמא תגיד תמיד. כאילו להזהיר את ריטה לא לבזבז את זה על דברים אחרים. רק לבזבז את זה על ה"טיפול הזה".

"את עוד חייבת את זה, את חושבת?!".

בזמן האחרון היא התחילה יותר לשים לב לספרים במסדרון. במעבר הצר עד שמגיעים לחדר, לקליניקה. היא מסתכלת עליהם, כמו בחטף, שימימה לא תשים לב שזה בכלל מעניין אותה. ונורא בא לה לעצור, להתבונן יותר, ובעיקר לסדר את הבלגן הזה של הספרים. לסדר אותם לפי הגובה. לפי התוכן. ואולי להשאיל אחד אפילו. את זה ימימה לא תיתן לה לעולם. זה יפתח פתח להרבה שיחות על "מה את רוצה לקחת עוד ממני...".

כמה שריטה מכירה אותה. היא כבר יודעת מראש כל כך הרבה מה ימימה תגיד. אבל היא גם מאמינה שהיא אוהבת אותה. שהיא יותר ממטופלת בשבילה. היא מקווה לפחות.

ויש את המדף של האלבומים. עם שמות עליהם. לא יכול להיות שיש לה כל כך הרבה ילדים. אז אולי זה של הנכדים שלה? ריטה מצטערת שלא שמה לב לספרים ולאלבומים מזמן. אז הייתה יכולה לדעת מתי נוסף עוד אלבום. מתי נולד אולי עוד נכד. ואז לדעת על ימימה עוד משהו. כי לה היא לא אומרת כלום.

היא לומדת אותם בע"פ. את הספרים. את המדפים. את האלבומים. מחשבת כמה יש בכל מדף. ובודקת אם יש עוד מקום להוסיף עוד. לפעמים נוסף עוד ספר. לא הרבה נוספו השנה. "היא קוראת מעט. אולי קוראת לאט. אולי יש ספרים שהיא מניחה על המדפים בחדרים האחרים של הבית".

כל השנה הזאת היא עסוקה בסוד הפרטי הזה שלה. וימימה לא יודעת. וככל שעובר הזמן היא נלחצת יותר. כי מה, להגיד לה עכשיו. למה לא אמרת עד עכשיו. אולי זה באמת אומר שהאוסידי שלה התגבר. ולמה היא מסתירה. למה באמת. היא לא יודעת. היא רק מרגישה שהיא חייבת את זה לעצמה. משהו אחד, שאף אחד לא יודע עליה בעולם הזה. אפילו לא ימימה שיודעת עליה הכל. שקוראת אותה כמו ספר פתוח.

"מה זה אומר עליה". אין לה כבר כוח שימימה תנתח את זה.

אמא תמיד עומדת בחלון חדר השינה. מציצה מהתריס החצי מוגף, וליבה עולץ כשהיא רואה את ריטה יורדת כמו תמיד, בתחנה שמתחת לבית שלה. מאז שאבא נפטר היא מרשה לעצמה לעשן לפעמים אפילו בחדר השינה. אפילו כשהתריסים עוד מוגפים. היא משתדלת לאוורר את הבית, במיוחד את חדר השינה לקראת היום הזה שריטה באה אליה לקבל את הכסף על ה"טיפול הזה". אבל ריטה יודעת. גם בלי להריח דבר.

"אמא. את רוצה שאסדר לך את ארון הספרים במסדרון?"

"מה?". אמא פוערת זוג עיניים מופתעות. "אבל למה? אני יכולה לסדר לבד".

"בא לי לסדר לך. כמו פעם. כשהייתי קטנה".

זה היה התפקיד שלה בערב פסח. כל שנה. לאוורר את הספרים. לסדר אותם לפי הגובה. "אולי אם אסדר פה, לא ארגיש את הדחף הזה כל פעם, כשאני מגיעה לימימה". לבחון את הספרים, לבדוק אם נוסף ספר חדש. ומה זז מפעם שעברה. אולי זה יקל קצת על הסוד הזה שהיא נושאת בתוכה כבר... שנה אולי.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

שנים זה היה התפקיד שלה לפני פסח. ואז באחת אמא אמרה לה להפסיק.

"אבל למה?".

" לא צריך. אבק זה לא חמץ".

אולי זה קרה כשהייתה בת 12. כן. ברור שהייתה בת 12 אז. ובגלל כל מה שקרה לא חגגו לה בת מצווה. כי למי היה ראש בשביל זה.

ומאז, כבר שנים ארון הספרים במסדרון לא משתנה. וצובר אבק. המון. ושום ספר בתוכו לא זז. ואף ספר לא מצטרף.

המון דברים קרו אז בשנה הזו. אמא ואבא הסתגרו הרבה בחדר השינה. הקול של אמא היה חנוק. ריטה הייתה שומעת אותם במעומעם. בלילות. בהתחלה היא ניסתה להקשיב. להבין. בדריכות. ואחר כך זה נהייה הפסקול הקבוע של כל לילה. כמו מסרט אחר. אחרי חודש אולי היא הפסיקה להקשיב. העייפות הכריעה אותה כל לילה. ואז אבא עזב. אפילו לא נפרד ממנה. בוקר אחד היא קמה. והוא כבר לא היה שם.

אמא הייתה שם לידה. כשניערה את הספר. ונפלה ממנו מעטפה. רגילה כזו. הרימה את המעטפה. ואמא חטפה אותה מידיה. שנים היא ניסתה להיזכר איזה ספר זה היה. ומה היה כתוב על המעטפה. כמו סיפור בלשי. היא אהבה לקרוא ספרי בלש. אבל הפעם אלה היו החיים שלה. שהתהפכו מאז.

בתור ספרנית היא יכלה לקחת בהשאלה כמה ספרים שהיא רוצה כל פעם. ספרי הבלשים שלקחה ריתקו אותה. תמיד היא חיפשה מתחילת הספר רמזים, ותמיד היא צדקה, וידעה הכל מראש. כמו מנצחת הייתה מחייכת לעצמה כשבסוף היה נפתר, "בדיוק כמו שחשבה, שידעה מראש!".

אמא חיכתה לאבא שיחזור אותו יום מהעבודה. והסתגרה איתו בחדר השינה. בבית שלה אף פעם לא היו רבים בקול. תמיד בקולות מקפיאים כאלה. כשאבא תמיד שותק. או אומר מעט. ואמא מדברת בטונים שעוד שנים אחר כך היו מפחידים את ריטה. ואבא יצא מחדר השינה. ועלה על הסולם. והוריד מזוודה. ויצא. התבונן בה בעיניים המכווצות שלו. אמא לא נתנה לה אפילו להתקרב איליו. והלך. וחזר לעוד ימים כאלה ולילות של דיבורים בחדר השינה. ולא חזר יותר.

ומאז היא מחפשת את הספר הזה. במוחה. בקדחתנות. ואת המעטפה. מה היה כתוב עליה. אמא לא נתנה לה גם אחר כך לדבר עם אבא.

ואז הגיעה המשטרה לבשר. היא כבר הייתה בת 13 אז, נראה לה. והבית התמלא בהרבה אנשים שבוע. וזה נגמר.

שנים אחר כך היא ניסתה להבין עם ימימה מה קרה שם בבית בין אמא ואבא. וכל החיים התהפכו.

איך זה שימימה לא מבחינה שהיא מתבוננת על הספרים. ככה בחטף, במעבר לקליניקה. אולי בכלל לא אכפת לה ממנה, באמת.

בזמן האחרון היא מגניבה עוד מבט. ארוך יותר. כדי שהיא תשים לב. וכלום.

"אני מרגישה שבזמן האחרון יש משהו שמטריד אותך יותר מתמיד. משהו...?".

ריטה נדרכה. עלו עליה.

" מתאים לך לשתף אותי?".

נבהלה. כמו תפסו אותה בקלקלתה.

התכנסה בתוך עצמה. ושתקה. כיווצה את עיניה. והשפילה מבט.

"ריטה?...". הקול של ימימה היה רך, מזמין, מפתה, מפחיד כזה.

"היא לא חייבת לספר. היא לא חייבת לשתף. אולי באמת כבר די לה. כבר 9.5 שנים. אולי מספיק לבוא לפה כל יום חמישי".

"סיפור על אהבה וחושך". ריטה מכריזה. ונתקלת בעיניים המודאגות של ימימה.

כמו שברים זה צף לה פתאום. פתאום זה מבזיק לה. כמו פס קול משם.

"כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים".

המעטפה. והספר. והיד הצוננת החוטפת של אמא שלה.

"סיפור על אהבה וחושך. זה הספר שניקיתי אז. והמעטפה. ואבא על סולם".

"בואי נבין את זה יחד".

היא נסערת. לא יכולה להגיד. ואז יוצא ממנה בליל של מילים. היא מקווה שעוד מעט היא תוכל להגיד עוד. ויהיה שם סדר. וימימה תעשה לה "סדר פנימי", כמו תמיד.

היא מקווה.

אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה