פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ירקות לשבת (או: סיפור על סיפור ילדים לגדולים) | אורנה דנון

ירקות לשבת (או: סיפור על סיפור ילדים לגדולים) | אורנה דנון

אורנה דנון | 16/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

"מה הוא כבר עשה לארטישוק?" שאלה נחמה את עצמה בקול רם, בעודה בוחרת ירקות. היא היתה בחנות הירקות הפינתית וניסתה להחליט מה לקנות כדי לבשל לשבת.  שיר מוכר התנגן ברקע.

"מי?" ענה לה מישהו שהיא לא ראתה, "ההוא מהשיר? זה רק שיר. מה את מתרגשת?"

"אנשים לא צריכים לומר דברים סתם, גם לא בשיר!" השיבה נחמה בחוסר סבלנות.

נחמה כעסה לעיתים קרובות בתקופה האחרונה, ולא תמיד אנשים הבינו למה היא כועסת. למען האמת גם היא עצמה לא תמיד הבינה למה היא כועסת. אבל היה לה הרבה על הראש. הבית, הילדים, ההחלטות שהיא צריכה לקבל ולא מצליחה לגרום לעצמה לזוז לשום כיוון. איך היא יכולה לדעת אם כדאי לה לקנות דירה חדשה עכשיו, ואם כן איפה? ומאיפה יהיה לה כח להחליף מקום עבודה, אפילו שאת זה היא כבר החליטה שהגיע הזמן לעשות? ואילו ירקות לקנות לשבת? חצילים או בטטות? או אולי ארטישוק? למה הכל כל-כך קשה?

"כן, כן, ארטישוק!" צעק לה המישהו שהיא עדיין לא ראתה. "הם מצויינים בתקופה הזאת. "

"מי אתה?" שאלה נחמה, "זה לא מנומס לפנות לגברת מבלי שהצגת את עצמך! "

"זה לא מנומס לפנות לגברת מבלי שהצגת את עצמך", חיקה אותה המישהו בלגלוג, ועדיין לא הראה את פניו. "את לא יודעת שאני עסוק? כבר כמעט צהריים, והבננות עוד ישרות לגמרי."

נחמה כבר החלה לחשוב שהיא יודעת מי זה שמדבר איתה, אבל אמרה לעצמה שזה לא יכול להיות. בכל זאת, היא אמרה לעצמה, אנחנו במציאות ולא בסרט של ילדים. אבל משהו אחר הטריד אותה יותר: היא לא הצליחה להבין למה השיר הזה כל כך מרגיז אותה. ונחמה לא אהבה לא להבין דברים.  "כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים", אמרה לעצמה, "בחנות ירקות צריכים להיות שירים פשוטים ולא מבלבלים". והוסיפה בנימה מהורהרת: "אבל תכלס, למה השיר הזה מבלבל אותי"?

...ולזה לא היתה לה תשובה.

היא סיימה לבחור ירקות ופירות לשבת, ובאופן מופגן לא לקחה ארטישוק, וגם לא בננות. ("חבל מאוד", אמר המישהו, אבל נחמה התעלמה). היא יצאה מהחנות וחשה הקלה מוזרה כשראתה שבזמן שהיתה בחנות סיימו לשתול את ערוגת הפרחים שבכיכר ויצמן. מה יש לי? שאלה את עצמה בלב, כי לא רצתה ששוב יצטרפו לה לשיחה.

היא מחתה דמעה לא ברורה  ומיהרה בדרכה הביתה. הילדים עוד מעט ישובו מבית הספר, ושום דבר לא נעשה מעצמו. וההחלטות שהיא צריכה להחליט, הוסיפה, גם הן לא תוחלטנה מעצמן.

"תסמכי לפעמים על האינסטנקטים של עצמך"! אמר לה מכופף הבננות, שבלי שהיא ראתה, כנראה קפץ לה לתוך סל הירקות ויצא איתה מהחנות. "איך אתה יודע על מה אני חושבת?!! " שאלה נחמה בכעס, אבל להפתעתה היא יותר השתוממה מאשר כעסה. "כי אני כל יכול", הוא השיב לה בשחצנות מעושה, והוסיף, "וחוץ מזה יש דברים שמתרחשים גם אם את לא רואה או מבינה איך".

"כן כן, סיפורי ילדים", אמרה נחמה בחוסר סבלנות, אבל לתוך חוסר הסבלנות, רגש שנחמה הכירה היטב, התגנב לו רגש חדש: "סיפורי הילדים" ששמעה עכשיו עוררו אצלה גם לא מעט תקווה. "הלוואי שדברים היו קורים בלי שאני רואה או מבינה", אמרה לעצמה,  והוסיפה בנימה מהורהרת: "זה לא כל כך זה שהם יקרו מעצמם... זה יותר כמו... שהם יקרו מבלי שחשבתי או הזזתי אותם במודע. כמו עם..."

 "כמו עם מה?" שאל מכופף הבננות, "אני סקרן". " כמו עם לא-משנה", השיבה נחמה, שכבר החלה להתרגל לכך שהיצור הקטן הזה שומע לה את המחשבות. היא כבר ידעה בדיוק כמו עם מה, אבל היתה גאה מכדי לומר בקול רם. כמו עם ערוגה שנשתלת כשהיא עסוקה במשהו אחר. כמו עם יצורים קטנים ודמיוניים שפעילים בלילה ויכולים לגרום לה לעבור תהליכים  בלי לשים לב.

נחמה המשיכה בהליכה הביתה עם הקניות ביד, ולהפתעתה היא הרגישה פתאום שהיא רוצה לעבור דירה.  ולהפתעתה העוד יותר גדולה היא הבינה שהיא כבר מזמן יודעת את זה. בהיענות לא אופיינית לדחף, היא שבה לחנות הירקות וקנתה חמישה ארטישוקים. "יופי! החלטה נבונה!  ...ותודה שהחזרת אותי הביתה!"  מכופף הבננות אמר לה בשמחה, והיא חייכה ללא כל סימן לכעס שחשה לא מזמן,  ויצאה מהחנות. היא הלכה הביתה, והפעם  באמת רצתה להגיע.

"יש לי המון מה לעשות, דברים טובים", היא חשבה.

"ושלא אשכח לשים מתנה מתחת לכרית של הילדה. נפלה לה שן והיא מצפה לפיית השיניים. חמודה הילדה, איך היא מאמינה בדברים האלה...".

 


אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה


עוד בבלוג של מילים כדי לומר זאת

בנימת קוצר רוח היא מסיימת את ההרצאה ומתעלמת מנסיונותיה של סטודנטית, אחת מהטרחניות שבהן, ללכוד את מבטה....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רחל דנציגררחל דנציגר18/4/2020

עושה חשק לעוד. סיפור מקסים, ירדה לה דמעה, לא כי עצוב, אלא כי נוגע וקרוב.