לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
יום מושלם | דפנה בר יעקב

יום מושלם | דפנה בר יעקב

דפנה בר יעקב | 13/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

"Oh, It's such a perfect day, I'm glad I spent it with you.."

צליליו חודרי הלב של לו ריד ממלאים את רחבת הריקודים ואני לבוש בגדי חתן, אוחז בידיה של כלתי, מתנועע לצלילי השיר במה שנראה מן הצד, מן הסתם, כמו היום המושלם בחייו של אדם, יום נישואי. היא מביטה בי ומחייכת. על פני מתמתח חיוך דק, מרומז. לו רק הייתה יודעת כמה שאני רחוק מכאן עכשיו, אני ממתיק סוד לעצמי, הייתה בורחת עד קצה העולם. בעוד אנו נעים ברחבה, השואבת אליה עוד ועוד זוגות, מחשבותיי כבר ממריאות להן הלאה, הרחק משם. לוקחות אותי אחורה, נודדות במסע הזמן על צלילי השיר הנוגה הזה, המתנגן לו בטייפ קאסאטSony  , בן הלוויה הנצחי שלי בימים ההם. אני זרוק בחדרי המצחין. לופ של מחשבות מייסרות ורגשות פוצעים מתערבל בי בעיסה דביקה, מחניקה. אני מגשש אחר הווריד ביד רועדת. עוד רגע מייסר ארוך אחד, עוד רקע קט עד שאגאל מייסוריי סופסוף. המחט חודרת את הוריד, מזניקה אותי לבסוף אל גאולת הפסיכדליה, אל מחוז השקט הרגעי..  The perfect moments of my horrible day.

 אני נצמד אל גופה בעוד השיר מתנגן אל קיצו, מנסה להסית את מחשבותיי חזרה אליה, אל הישועה הקרבה: להקים   משפחה בית, ילדים, קרקע להתהלך עליה. להיות בנאדם מן הישוב. להביא סופסוף נחת להורי.

מעולם לא הצלחתי באמת להתהלך שם. ניצבתי כסטטיסט בתפאורת חיי, נוכח - נפקד תמידית. מכוון לטוב, אך תמיד על כסא מפלט אוטומטי דרוך, כשכל התמודדות, כל גילוי צורך, צפייה שלה ממני, של ילדי ממני, מכבידים על קיומי, על נפשי, כמשקולת, כאבן ריחיים. "אתה לא שם לב שאני קיימת, תסתכל עלי כשאני מדברת אליך", כעסה עלי תדיר. הווריד בצווארה מודגש, עווית של כאב בפניה. תסכולה  הבריח אותי אל תהומותיי. שם הייתי תר בחיפושי אחרי משהו.. שיביא שקט.. מזור, גאולה למצוקותיי... לא מצליח להתמלא בשמחה, לא יודע שלווה. מבטה המיוסר, רווי העצב והיגון של אשתי, עורר בי לימים תגובה אלרגית: "למה אתה לא נוגע בי?"  הייתה מטיחה בי בבכי. זעם עלבונה היה מצליף בי, כשוט חגורתו של אבי, הודף אותי אל תוך הקונכייה שלי, משתק אותי. מרחיק אותי עוד ועוד ממנה. ככל שהסתגרתי בעולמי, כך הלכה לשונה והתחדדה, כך הפליאה בי זעמה ואני בניכורי, העמקתי את עלבונה, במה שהפך ברבות השנים, מחול שדים של שני אנשים אומללים שנכלאו להם יחדיו.

שנים עברו מאז התנפצו נישואי. הפכתי נווד, נע ונד בין מחוזות החיפוש התמידיים שלי. את הסמים החליפו ריגושים. התמכרות סמויה ולא נראית לעין, אך מחריבה את קיומי לא פחות. תר, במורעבת תמידית, אחר מנה משביעה של רגש נכסף, של אהבת אישה, כזו שתרים אותי ממצולות האפטיה הנצחיים, תיתן לי להרגיש מיוחד, בעל ערך, קיים. ריגוש סוחף כמו גל סוער, מנפץ אותי כל פעם מחדש אל הסלעים, אל התהומות המשתקים שלי, וחוזר חלילה.

עד שבאה יעל.


אני יושב מול תמונתה האהובה עלי ביותר, שאף דאגתי להדפיסה. כבר קומטה בין אצבעותיי עם הזמן והצהיבה. מתבונן בה מתבוננת בי במבט פלאי מאוהב של ילדה תמימה, אף אל פי שכבר ראתה הכל בכמעט חמישים שנותיה. מבטה שיודע אותי, שאוהב אותי, בפשטות מופלאה, ללא תנאי, חודר את נפשי המסוכסכת, ממוסס בי כל גיד עיקש ומנוון, עוקף כל עשב שוטה שגדל בי ומצליח לצרוב חמימות בשורש הלב, להשכין בי לרגע שלום. ורק אני יודע לזהות את החיוך הפנימי הרחב שהיא הצליחה להשכין בתוכי, באהבתה אותי, באהבתי אותה. חיוך שלא ידעתי כמותו טרם זרחה עלי אהבתנו.

"Such a perfect day, you made me forget myself, I thought I was something else, someone good.. "

הדמעות זולגות ללא שליטה ומטשטשות את ראייתי. הרעד הזה בלב, הרעב הזה אליה, אל הרגע הזה, הכל כך אמיתי ומושלם, אחד מיני רבים שהיו לי איתה מכה בי בעצמה. כל חיי, כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים, שהמנגינה של העולם מחוץ למים צורמת לי תמיד באוזן. רק ברגעים איתה, הפסקול הצורמני התחלף בהרמוניה שקטה, מרגיעה, מצליחה לרגע לגרום ליקום באמת לחייך אלי ולי לחייך אליו בחזרה. זיכרון האושר מכה בי, בארציות שלו, בפשטות היותו, בקלות הבלתי נסבלת בה הצלחתי לחוות אותו איתה, בלי להכניס שום חומר כימי לגופי, בלי להקצין איזה ריגוש עקר ועיוור. אני מציץ באלבום התמונות הדיגיטלי ששמור אצלי היטב בקובץ נסתר במחשב. פוגש עוד ועוד רגעים מושלמים  שהיו לי איתה. נתקל בתמונה שלי מחופש לבילבי והזיכרון זורק אותי לאחור. יושבים בחניה ברכב, לבושים בתחפושת לקראת כניסתנו למסיבת הפורים. "תפסיק לצחוק ולזוז כבר, זה יכנס לך לעין", היא מתפקעת מצחוק לנוכח פאתי הג'ינג'ית המשוועת לי מראה מגוחך להפליא. היא מנסה לשווא, בין פרצי הצחוק שלה ושלי, לשרטט באייליינר שחור, קו דק בתעלת הדמעות שמתחת לעיני. "אוף, יצא לך פנס בעין, בילבי, תפסיקי כבר לזוז". אני תופס את בטני ורועד שם מצחוק. לא זוכר בכלל מתי צחקתי ככה בקול, מתי חשתי את התחושה הזאת בבטן, של צחוק משוחרר עד כאב. ואז עולה בי זיכרון ילדות. רפי חברי הטוב, גר במורד הרחוב. הבית שלו היה גובל בפרדס וביום סערה, ניתן ממש היה לשמוע את ענפיו של עץ ההדר מתדפקים על אדן חלון חדרו. אני נשאב לזיכרון על יום חורף אחד בו ניסינו  לקטוף תפוז מהעץ המתדפק על החלון. הענף שרפי הצליח לתפוס בעמל רב, השתחרר מהעץ והוא נשר יחד עמו אל האספלט הקפוא של החניה האחורית. אני זוכר את עצמי רץ במדרגות בתדהמה למטה ופוגש אותו שרוע ובוכה על האספלט, ברכיו וכפות ידיו מדממות. ידו הימנית עדייו אוחזת בענף הסורר שבקצהו תפוח זהב. אני בוהה במחזה ולא מצליח לעצור את פרץ הצחוק הגואה מתוכי. "מה אתה צוחק, חתיכת מטומטם, תזמין כבר אמבולנס, אני לא יכול להזיז את הרגליים". הוא מייבב שם ואני נקרע מצחוק ללא שליטה. "העיקר תפסת אותו", אני מייבב מצחוק, נגש לענף שהשתחרר מאחיזתו בינתיים וקוטף את התפוז. "פויה", אני מרביץ לתפוז", "ילד רע". אני מכה אותו נמרצות עם המקל, עד ששפריצים כתומים ודביקים נתזים לכל עבר.  "יא דפוק, כואב לי, אל תצחיק אותי. תזמין כבר אמבולנס!". אני זוכר את עצמי, רץ במדרגות אליו הביתה, מצלצל בטעות 100 ומספר לשוטר בצחוק מתגלגל שחבר שלי קטף תפוז ונפל מהחלון. השוטר פולט בכעס: "אדיוט", מנתק לי בפרצוף ואני אוחז את הבטן הכואבת וממשיך להתפקע מצחוק, מצליח לבסוף לחייג את המספר הנכון ובנחירות צחוק מנסה להסביר לכונן מד"א ההמום מה לעזעזל קרה.

אני נודד משם לעוד תמונה בקובץ הדיגיטלי. אני מתבונן במבט ילדי בעוגת היומולדת שהחביאה ושלפה בהפתעה בצימר שארגנה לי ליום הולדתי. מישיר מבט משתהה בעוגת הלב המצופה בקרם אדום בוהק, כשהיא בשמץ גאווה מבהירה לי : "אין פה צבע מאכל, זה לגמרי מדובדבנים אמיתיים שזיקקתי לסירופ וזיגגתי למעלה".  אהבתה אותי, הנתינה שלה, אנרגיית החיים שבה, כל אלה הצליחו להטעין אותי, כשאני לצידה, כמו שנאי, בהשראה אלקטרו מגנטית מופלאה. לצערי הרב ולאסוני המר, למרות שאהבתי אותה ללא עוררין, מעומק לבי הדואב, לא די היה באהבתה, באהבתי, להצליח להפוך יצור תת קרקעי כמוני, סרטן שוכן מעמקים, למי שבאמת יכול, כמוה ,לחיות על פני האדמה. בגיחות שלי איתה, ברגעי הזיכרונות הצרובים, my perfect days, שתיתי בצמא כל טיפה מאהבתה אלי. אך כסא המפלט נשאר עמי לתמיד. פחדי הפעילו אותו כבר אוטומטית, בלי אבחנה, מחזירים  אותי אל תהומותיי בקלות בלתי נשלטת. ככל שהתעמק והתהדק הקשר, כך נהייה הכפתור הארור דרוך יותר. כל כך הרבה ניסיונות צלילה חוזרים היא עשתה למעמקי, מסמנת לי את הדרך למעלה, אל שביל החמצן בו נוכל שנינו לנשום יחד על פני האדמה.

מילותיה צורבות אותי, דמעותיה מייסרות אותי: "ממה אתה מפחד? אני כזאת מפלצת שאתה מפחד ממני? רוצה ממך כל כך הרבה?  רק רוצה להיות איתך, להיות משפחה איתך". כל מילה שלה, כל ביטוי צורך, הפכו מכבידות עלי, לוחצות עלי מלמעלה, מרגישות לי כהצלפה. הצפייה שלה הפכה מוקש לאהבתנו, מנטרלת אותי, משביתה אותי, מעוררת בלי אבחנה את הטייס האוטומטי השוכן בתוכי ומנווט עבורי. " אתה לא נמשך אלי כבר?" הייתה בוכה במיטה כשאני הפכתי מכווץ בתוך עצמי לידה, לא מבין לגמרי מה קורה לי. לבסוף היא עזבה בשברון לב נוראי שניפץ את לבבותינו.

מוחי מבולבל, רגלי משותקות מפחד ורק ליבי כמו מגדלור מאיר באור אהבתה. אהבתי חזקה וברורה ולא מטשטשת לי, למרות השנים החולפות. בין הסופות וגלי הים, עליהם אני מצליח להמריא לרגע ולהתנפץ כל פעם מחדש, אני לופת את תמונתה, שוב ושוב, כמצוותי אחת לכמה ימים. כעוגן ספינה בלב ים, אני נאחז בזיכרון אהבתה, כמצפן בידי רב חובל שיכור ואבוד. היא מחזיקה אותי בין החיים. ואני כל כך רוצה לפתח ריאות נושמות אוויר, להפוך את רגלי הסנפיר שלי למוצקות, חזקות, להיות לבן אנוש מהלך על הקרקע. רוצה לרוץ אליה, לפרוץ דלתה, לכרוך אותה בזרועותיי בעוצמה, ולא לעזוב לעולמים!  לעמוד שם לצידה ,לאחוז בידה. לחבק את גופה המותאם כמו כפפה לשלי. להלך איתה בפארק שלובי אצבעות וללקק גלידה בשלל טעמים. כל כך רוצה את הפסקול המותאם הזה, על פני האדמה, שהיא תהיה חלק מהיומיום שלי, להיות חלק משלה, ולא יודע איך! נפשי התת קרקעית לא למדה איך לנשום מעל פני המים, איך להפגש איתה. רגלי לא יודעות להלך בין גבעות הקושי ולצלוח גאיות הפחד. נפשי לא יודעת כיצד לא לברוח ממנה, מפחדיה, מצפייתה. הפסקול הארור, הלא מותאם, טבוע בי משחר ילדותי. טבוע בילד שחווה על בשרו אקורדים צורמים כשלא הצליח לענות על דרישות הוריו והמשיך את המלאכה לבד, מחדיר לעצמי רעלים משככי כאבים, כל פעם שאימת המפגש עם כאבי החיים, עם הדרישות ממני, האכזבות מעצמי, גברו עלי. ההבטחה שהיא מציאה לי לקיום ממשי עלי אדמות, לפסקול הטוב הזה, שיוכל להתנגן בלי מאמץ כרקע למנגינת חיי, קורצת לי כל כך. הכמיהה אליה מכאיבה לי בגוף ובנשמה, כצמא במדבר שצופה מותש, חסר כוחות אל עבר נווה מדבר מרוחק.

לפתע אני נזכר בפיסת הנייר בה רשמתי לעצמי את המספר שלו. בפעם האחרונה, כשנשברתי ונשפכתי מולה בבכי רגשותיי הכואבים, היא כל כך בקשה שאלך לטיפול, שלא אוותר עלי, עלינו.. על האושר הזה.. כינתה אותי ילד פצוע, פוסט טראומה של הילדות.. בקשה כל כך  שאטפל בעצמי...שאפשר לחיות, לא רק לשרוד. יכולתי ממש לדמיין את מבטה הכואב, את זגוגיות עיניה הכחולות, המדהימות. אני עדיין יכול לשמוע את קולה המתחנן בבכי : "בבקשה, אל תמשיך לברוח, אל תזהם עוד את הפצעים. אני כל כך אוהבת אותך. תתקשר אליו, לך לטיפול!" התחננה בדמעות והוסיפה אקורד סיום צורב: "אל תיצור קשר איתי יותר, ככה, במצבך, בחוסר האונים שלך מולי, זה ממוטט אותי".  ואני, משותק מפחד, מאהבה, נסוגתי חזרה לקונכייה שלי, מובס כל כך, מלקק פצעי, מכבד רצונה.

לאחרונה אני בקושי נושם מרוב כאב. ההכרה הזאת שאיתה זה יכול היה להיות אחרת, אמיתי, מכרסמת בבשרי. האפשרות לחיים שלמים על פני האדמה, איתה.. להצליח לנשום חופשי.. לצחוק משוחרר כמו ילד.. לאהוב אותה.. לזכות להתחמם במבטה... הרגש חונק אותי.. אני זוחל למגירה ליד מיטתי, פותח אותה. הפתק מונח שם מקופל בקפידה. שלושה צלצולים שנמשכים להם נצח. "שלום, זה מתן אור?" אני מבטא את שמו בקול חנוק. "כן זה אני" הוא עונה בקול נעים, והגל הזה, בבת אחת, ללא אותות אזהרה מתפרץ ממני החוצה בבכי אדיר...

 


אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה


עוד בבלוג של מילים כדי לומר זאת

בשנה הרבה יכול להשתנות. אפשר לאבד קרוב, אפילו כזה שהוא רק התהוות בבטן. למצוא אהבה, לצאת מהארון, ללדת או...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.