דאגות

פרופ. עמיה ליבליך | 21/3/2020 | הרשמו כמנויים

המון אנשים טובים ואהובים דואגים לי. בעיקר בני משפחתי, (שזה דווקא לא המון). פתאום מטלפנים פעמיים ביום, שולחים כל הזמן צילומים והודעות, סרטונים מצחיקים ואינפורמציה מנחמת. אבל השורה התחתונה היא אחת: "אז את בבית? לא יצאת? אם את צריכה משהו, תגידי?"

"יופי", עונים לי כשאני מדווחת שאני 'ילדה טובה', או אזרחית ממושמעת, שקלטה את הסיכון המיוחד הקשור בגילה.

(בשבוע שעבר היה אמור להיערך ב"צוותא" תל אביב מופע מחווה לעמיה ליבליך ביום הולדתה ה... כמובן גם זה בוטל.)

ידיד שאני לומדת איתו פילוסופיה בקריאה משותפת בביתי קבע שניפגש בכל זאת, ונשב עם ספרינו במרחק 2 מטרים אחד מהשניה. אך אחרי שעתיים הודיע: "אני חושש מלקחת אחריות להדביק אותך במשהו כי קרוב משפחה שלי"... ככה וככה. אני מאוד מכבדת את ההחלטה שלו.

נו טוב, בטח מי שאין לו דואגים שכאלה מתמלא קנאה. וגם אני מעריכה את זה מאוד ומתרגשת מהמחוות האלה. אני גם נהנית מאוד מן האוכל המבושל שהביאה לי אמש כלתי עד שער הבית. עם זאת אני לא יכולה להתגבר על התחושה שהדאגה הזו מגבילה את חירותי, ומטילה בספק את ההחלטות שאני עושה על עצמי. אני מגלה כל מיני דברים על עצמי או דרך עצמי בימים אלה – למשל, שכל עזרה היא גם נטילת החופש. אולי קיימת האפשרות הנדירה של עזרה שכזו: מה את החלטת, למה את זקוקה, ואיך אפשר לסייע לך בהחלטה הזו.

ואולי אני פשוט אישה שלא יודעת להיעזר.

מה שמסבך את התמונה מאוד מאוד היא העובדה שהדבקת אחרים כתוצאה מאי זהירות שלי היא חוסר אחריות כלפי הזולת. חוסר התחשבות. זה היה נימוקו של ידידי הפילוסוף, הצעיר ממני בכ-15 שנה, כשביטל את פגישתנו, שהרי לא אמר שהוא דואג לעצמו.

(ואל תגידו לי: אתם יכולים ללמוד בזום. נעשה זאת כנראה במהרה בימינו. שנינו מלמדים באקדמיה בזום כבר שבוע, אבל זה לא אותו דבר)

הסוגיה הכי כואבת לי במצב העכשווי היא הפרידה הכפויה מנכדיי, בעיקר הקטנים, שאין להם סבלנות לסקייפ או לזום, ורוצים כמוני את המגע הקרוב, שאנו כל כך רגילים לו. והרי גם אי אפשר להסביר להם כמעט! הוריהם הנבונים מנסים, כל הפסיכולוגים נותנים עצות בתקשורת, אבל בכל זאת מתמיד גם הילד הכי חכם בשאלה "אבל למה לא?"

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

הבוקר עשיתי משאל טלפוני באחת מהקבוצות שאני משתייכת אליהם, (כולנו בה נשים זקנות פלוס מינוס, שנפגשות אצלי בבית אחת לשלושה שבועות. בשבוע שעבר ביטלנו את המפגש האמיתי, והיו בינינו גם שלא נערכו עדיין לזום). שאלתי אותן: "מי מכן נפגשת עם הנכדים ומי לא"? מסתבר שכמה מהן בהחלט מפרות את ההוראה, את מה ששר הביטחון דווקא ניסח בתחינה כמעט – שימרו על הוריכם, אל תיתנו לנכדים לבקר את הסבים והסבות שלהם. אחת כתבה בפירוש: "אני רואה את נכדיי. הסברתי לילדים שבריאותי הנפשית לא חשובה פחות מההידבקות האפשרית בקורונה".

ועדיין אינני יודעת איך להתנהג בימים הקרובים.

אני מסיימת בסיפור נחמד ולא שייך לעניין על אבידה בזמן קורונה. באמצע היום (היום, שבת) יצאה השמש והשמיים הכחולים הזמינו אותי להליכה בים, שהוא סמוך מאוד לביתי. שמתי בתרמיל הקטן את המסכה והכפפות, כדי לרמות את התבל כולה, ויצאתי לאויר החופשי. צעדתי רחוק והרבה, ובהדרגה פשטתי את בגדי החמים כי נעשה ממש יום אביב נפלא. בשלב מסויים הורדתי גם את כובע הצמר האהוב עלי, האחד והיחיד שמתאים לי, והכנסתי אותו (כך חשבתי) לתרמיל שלי. אחרי למעלה משעה טיפסתי על המצוק המוביל אל ביתי, ניגשתי מיד לחיטוי הידיים, ואז פתחתי את התרמיל (בטח הייתי צריכה לחטא ידיים שוב, לא? וכך הלאה אד אינפיניטום...) וגיליתי שהכובע איננו. אוי חבל, כבר הצלחתי לשמור על הכובע הזה כמה חורפים והנה אבד לי! פתאום אבידה קטנה ובלתי משמעותית כל כך נעשית מעציבה – בטח פרויקציה אתם אומרים בלבכם המלומד. אז הרכבתי מחדש את משקפי השמש, נעלתי את הבית וירדתי לחוף לחזור על עקבותי. ואכן, כחצי קילומטר מהבית צפונה, נח הכובע, כבר מכוסה בחול, אבל 'בריא ושלם'. כי מי ירים מציאה שאולי חס וחלילה נושאת וירוסים מסוכנים?

נו, טוב, זה היה יכול לקרות בסתם יום של חול. אין בכלל גנבים על חוף הים שלנו, נכון? אבל כשטיפסתי בפעם השנייה ברצף הביתה, והכובע האהוב בידי, אמרתי לעצמי – הנה לך סיפור קצר לפסיכולוגיה עברית, על אבידה בזמן קורונה.

שנעבור את זה איכשהו!