פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
p-factor - הגורם האחד מאחורי כל ההפרעות הנפשיות

p-factor - הגורם האחד מאחורי כל ההפרעות הנפשיות

שפיות זמנית | 16/2/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

מהדורות DSM-5 ו- DSM-IV-TR

מאמר חדש באתר New Scientist מתאר את התיאוריה החדשה בקרב חוקרי מוח, לפיו להפרעות נפשיות שונות יש בעצם גורם יחיד. החלוקה הזו מערערת על ה-הדי.אס.אמ. (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders), התנ"ך הפסיכיאטרי שמסווג הפרעות ומחלות נפשיות שונות לפי סימפטומים. במאמר נכתב שהיום יותר ויותר מדענים נוטים להאמין שבעיות רבות שקשורות לבריאות הנפש למעשה חולקות גורם משותף, שמכונה "p factor". שינוי התפיסה הזה עשוי להוביל לכך שהטיפול הנפשי כפי שאנחנו מכירים אותו לא יעסוק עוד בסימפטומים ובתוויות דיאגנוסטיות, אלא במתן טיפול כללי יותר.

הביטוי "p factor" נטבע על ידי אבשלום כספי וטרי מופיט מקינגס קולג' לונדון: הם בחנו נתונים של 1,000 אנשים שהמידע הרפואי שלהם נוטר מאז שנולדו בשנות ה-70 במשך ארבעה עשורים, וקבעו שה-"p factor" מהווה רגישות כללית לפתח בעיות שקשורות לבריאות הנפש. לדבריו של כספי: "ברגע שיש לך הפרעה נפשית אחת, זה מגדיל את הסיכוי שיהיו לך עוד סוגים של הפרעות". 

קיומו של ה-p factor יכול להסביר גם את התורשה המעניינת של מחלות נפשיות. ידוע שלהפרעות שונות יש בסיס גנטי, ומחקרים רבים הראו שסכיזופרניה ודיכאון, למשל, עוברים בתורשה. אבל הורה או אח שמאובחנים בהפרעה מסוימת לא רק מעלים את הסיכויים של בני משפחתם ללקות באותה ההפרעה, אלא גם מעלים את סיכויהם להיות מאובחנים בהפרעה אחרת. למשל, אם לאחד מההורים יש סכיזופרניה, לילדיהם יש פי שניים יותר סיכויים לפתח הפרעה ביפולארית מאשר לשאר האוכלוסייה. הדבר הזה יכול להיות מוסבר בכך שהילדים אינם יורשים הפרעה או מחלה מסוימת, אלא מעין "סיכון כללי" - ה-p factor.

הטענה הזו ככל הנראה יכולה למצוא גם ביסוס במחקרים גנטיים: ב-2009 נבדק ונותח DNA של יותר מ-3,000 אנשים שאובחנו בסכיזופרניה, אבל לא נמצא שמספר משתנים גנטיים קטן קשור לסיכוי ללקות בסכיזופרניה, אלא אלפי משתנים, שלכל אחד מהם יש אפקט קטן. באופן מעניין, אותם משתנים גם קשורים גם לסיכוי ללקות בהפרעה ביפולארית. מאוחר יותר, ב-2013, מדענים סקרו מידע גנטי של 30,000 אנשים שמאובחנים עם סכיזופרניה, דיכאון מז'ורי והפרעה ביפולארית, ומצאו שהמשתנים הגנטיים חוצים את הגבולות האבחוניים המסורתיים של הפסיכיאטריה. אחד החוקרים שרואיין לכתבה, כריסטל מידלרופ מאוניברסיטת קווינסלנד, אוסטרליה, אמר שיש חפיפה גנטית גדולה בין הפרעות פסיכיאטריות, אבל ישנם גם פקטורים גנטיים ספציפיים שגורמים לאנשים להציג סימפטומים שונים. 

מחקרים נוספים שצוינו במאמר ניסו לזהות את האופן שבו ה-p factor משפיע על המוח; אחד מהם השווה בין סריקות מוחיות של ילדים עם נטייה גנטית גבוהה ונמוכה ללקות בהפרעה נפשית, ומצא הבדלים מוחיים. מחקר נוסף מצא הבדלים במעגל החשמלי במוח שקשור לניטור ועיבוד מידע.

אבל גנים הם לא כל הסיפור. כספי הסביר ל-New Scientist שאמנם גנים מסבירים הרבה, אבל דבר נוסף שמשותף לכל ההפרעות הפסיכיאטריות הוא שהן חולקות גורמי סיכון שקשורים לסביבה: "פגיעה בילדות מכל סוג, למשל, יכולה לנבא כמעט כל מצב נפשי", הוא אומר.

ואם כל האמת אינה נמצאת רק במוח ובגנטיקה, כיצד ה-p factor עשוי לסייע לאבחן ולטפל בהפרעות נפשיות? כבר עכשיו ידוע על תורפות רבות שמועילות לאבחנות שונות. "בפועל, אנחנו משתמים פעמים רבות באותו טיפול עבור הפרעות שונות", אומרת הפסיכיאטרית טובה פולר מאוניברסיטת קליפורניה. "תרופות אנטי-פסיכוטיות, למשל, יעילות לא רק לטיפול בפסיכוזה אלא גם לטיפול במאניה, דליריום, מצבים סוערים ועוד". ההתייחסות ל-p factor הופכת את ההתערבויות ה"טרנס-דיאגנוסטיות" הללו להגיוניות, והמשך המחקר שנוגע לבסיס הביולוגי של הפקטור הזה עשוי לשפר את הטיפול. 

גם פסיכותרפיה בדיבור, כמו למשל טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), היא בעלת ערך חוצה-אבחנות. "תמיד מלמדים את המטופל על מסגור מחדש של חוויות מלחיצות ועל הסתכלות על הצד החיובי, על זיהוי טריגרים שמובילים להופעת הסימפטומים, ומדריכים אותו בנוגע לכישורי חיים", אומרת מופיט. כרגע ישנם קווים מנחים נפרדים בנוגע לטיפול בכל הפרעה, אך המחקר על אודות ה-p factor מחזק את הקלינאים שתומכים בגרסת one-size-fits-all של CBT שנקראת common elements treatment approach, בניסיון לדאוג לכך שיותר אנשים ברחבי העולם יקבלו את הטיפול שהם צריכים. "זה קו ראשון של קוגנטיבי-התנהגותי שיכול להיות מוצע לכל מי שסובל מקושי נפשי", אומרת מופיט. "אחרי הטיפול הזה, אנשים יכולים לקבל הפניה למומחה שמטפל, נניח, רק בסכיזופרניה או בהפרעת פאניקה, בהתאם לסימפטומים".

מה דעתכם/ן? האם אנחנו מתקרבים לסוף עידן ה-DSM? האם לדעתכם יש בכל זאת תועלת בסיווג ואבחון מטופלים לפי הפרעות ומחלות שונות? האם ההתייחסות ל-p factor יכולה להועיל כבר היום לאופן שבו אתם/ן עובדים/ות?


עוד בבלוג של שפיות זמנית

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

איתן טמיראיתן טמיר16/2/2020

נשמע מרתק, אם כי טיפונת רעוע.... תודה על השיתוף.