לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
"מַזָּל שֶׁשָּׁמַר עָלַיִךְ הַטֵּרוּף" – קריאה בשיר של גל נתן

"מַזָּל שֶׁשָּׁמַר עָלַיִךְ הַטֵּרוּף" – קריאה בשיר של גל נתן

רננה אלרן | 15/1/2020 | הרשמו כמנויים

לשיר טוב יש את היכולת המפעימה והחד-פעמית שגורמת לקוראת להרגיש שהוא נכתב במיוחד בשבילה, שהשיר כותב אותה בצורה כל כך מדוייקת ובמילים שהיא אפילו לא ידעה שאפשר לבטא. נדמה ששיר כזה לא עשוי רק ממילים, אלא ממש מהחומרים הגולמיים של הנפש. זה שיר שמדבר את שפת התהום, שכן כפי שביאליק כתב במסה "גילוי וכיסוי בלשון": "המלים הקבועות כאילו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתים, בין כיסוי לכיסוי, מהבהבת התהום". עבורי, השיר של גל נתן, "לדבר על זה", הוא שיר שנוגע בי בעוצמה כזאת שבכל פעם שאני קוראת אותו עולה הצורך לא רק לדבר על זה אלא גם לצעוק את זה ברחובות ובכיכר העיר כדי שכולם יוכלו לשמוע.

לדבר על זה / גל נתן
מַזָּל שֶׁהִגַּעְתְּ.
אֵין לָדַעַת מֶה הָיוּ עוֹשׂוֹת הַלְּטָאוֹת הַסְּגֻלּוֹת בַּחוּץ.

מַזָּל שֶׁתָּפְסוּ אוֹתָךְ שְׁנֵי הָאַחִים.
הִשְׁאִירוּ עָלַיִךְ רַק אַרְבָּעָה סִימָנִים כְּחֻלִּים.
לֹא וְרִיד פָּתוּחַ כְּמוֹ פְיוֹדוֹר.

מַזָּל שֶׁיָּשַׁנְתְּ שְׁלשָׁה יָמִים וְלֹא שְׁלשִׁים,
שֶׁהִתְעוֹרַרְתְּ לְטָאָה אַחַת פָּחוֹת.
מַזָּל שֶׁהָיִית מְנֻמֶּסֶת.

מַזָּל שֶׁשָּׁמַר עָלַיִךְ הַטֵּרוּף
מִדַּלּוּת הַמָּקוֹם,
מֵהַצַּעַר הַבִּלְתִּי נִתְפָּס,
מֵהַחשֶׁךְ שֶׁשָּׂרַר בַּלַּיְלָה בַּמִּסְדְּרוֹן.

אֵיזֶה מַזָּל הָיָה לָךְ.
כֻּלָּם אָמְרוּ לָךְ כָּל הַזְּמַן:
יֵשׁ לָךְ הֲמוֹן מַזָּל.

מַזָּל שֶׁיָּצָאת מִזֶּה.
אַתְּ יְכוֹלָה לְהַפְסִיק לְהִתְעַסֵּק בְּזֶה.
אַתְּ כְּבָר לֹא שָׁם.
לָמָּה לְהַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר עַל זֶה.

"מַזָּל שֶׁהִגַּעְתְּ". בשיר מתרחש דיבור, ספק בין הדוברת לבין אדם אחר, אבל כנראה שזהו שיח פנימי בין הדוברת לבין עצמה. "מַזָּל" – אומרת הדוברת שוב ושוב, ונדמה שהחזרתיות משמשת מעין דרך להרגעה עצמית. אך בכל פעם שהמילה "מזל" חוזרת היא מאבדת עוד מעט ממשמעותה, עד שברור שהיא בעצם מילה ריקה. מזל, רק כי המציאות היתה יכולה להיות הרבה יותר גרועה מכפי שהיא הייתה באמת. מזל, אבל למעשה אין שום מזל בלהשתגע. ואין מזל בין כותלי בית החולים הפסיכיאטרי, שנדמה כמו מקום מקלט, אך בשם הטיפול וההגנה על האדם המבוהל מהעולם הפנימי והחיצוני מפעיל אלימות ממוסדת שקושרת, מרסנת ומשתיקה את הקול של השיגעון.

"אֵין לָדַעַת מֶה הָיוּ עוֹשׂוֹת הַלְּטָאוֹת הַסְּגֻלּוֹת בַּחוּץ". "הַלְּטָאוֹת הַסְּגֻלּוֹת" מייצגות את שפת השיגעון, שכן הן אינן קיימות במציאות המוסכמת על רוב האנשים. או אולי מדוייק יותר לומר שזהו דימוי שיש לו רגל אחת בעולם החיצוני (לטאות) ורגל אחת בעולם הפנימי (סגולות), וששפת השיגעון תמיד שוזרת יחד מציאות ודמיון. המפגש של פנים וחוץ מוליד דימוי, "לטאות סגולות", שבסופו של דבר מהוות קוד סודי שידוע רק לדוברת עצמה, תוצר של מציאות חיצונית ופנימית שנושא משמעות והיגיון עבורה. אך היא איננה חולקת את המשמעות הנסתרת עם העולם שבחוץ, וכך שפת השיגעון נשארת קוד פנימי ולא מובן לסביבה. השיגעון מדבר בסמלים, וזוהי מטפורה, אך לא ברור על מה היא מצביעה, ולכן פעמים רבות חושדים בשיגעון שהוא נטול משמעות והיגיון. עם זאת, אם המשמעות אכן מצליחה לצאת אל האור – פעמים רבות מסתבר שהיא כלל איננה משוגעת אלא שיש בה גרעין עמוק של אמת, רגשית או ביוגרפית.

"מַזָּל שֶׁשָּׁמַר עָלַיִךְ הַטֵּרוּף". בשורה אחת מכמירת לב הדוברת נוגעת בלב ליבו של מנגנון השיגעון. כי השיגעון הוא לא המחלה, והוא אינו מקור הסבל, אלא מעין מעטפת הגנה שמנסה לשמור על הנפש הפצועה מכאב הרבה יותר עצום ומכלה. השיגעון שומר ממוות נפשי, מהתפוררות העצמי, מנפילה ללא סוף. הוא התחבושת הכי טובה שהנפש מצליחה למצוא באותו רגע על מנת לעצור את הדימום מהפצע הפנימי. ואולי השיגעון של הדוברת מצליח גם להגן עליה מהצער הבלתי נתפס של האחרים סביבה, השקועים איש איש בכאבו שלו, מוקפים בדלות המקום ובחושך במקום בידיים עוטפות ובחמלה אנושית.

"מַזָּל שֶׁיָּצָאת מִזֶּה. אַתְּ יְכוֹלָה לְהַפְסִיק לְהִתְעַסֵּק בְּזֶה... לָמָּה לְהַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר עַל זֶה". הקול הפנימי הזה, שמבקש לעצור את ההתעסקות ואת הדיבור, חובר אל הקולות החיצוניים ויחד איתם רוקם קשר של שתיקה. אל תדברי. אל תספרי. למה לך? קשר השתיקה איננו בהכרח מונע מרוע. לעיתים הוא מונע מתוך רצון לגונן, לא לפתוח מחדש את הפצעים ולאפשר להם להחלים בשקט. אלא שהשתיקה חוברת אל הטראומה ואל הפגיעה בכך שהיא לא מאפשרת לדוברת לשאת עדות. היא מונעת ממנה את הכוח המרפא שיש ביכולת לספר – לספר לעצמי, לספר לאחרים, לספר שוב, לספר מחדש – את סיפורו של העצמי בזמן השיגעון. מכיוון שהיכולת לספר, ובכך גם לחפש אחר משמעות לסבל, מקלפת את מעטה השיגעון וחושפת את החוויה המאד אנושית שבלב הסיפור.

עוד בבלוג של רננה אלרן

כבר כמה שנים טובות שאני קוראת וכותבת על 'נרטיבים של שיגעון'. יש הרבה נרטיבים באנגלית של מתמודדים, בני...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.