פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מי מפחד מפטרישיה דיגן?

מי מפחד מפטרישיה דיגן?

רננה אלרן | 20/12/2019 | הרשמו כמנויים

כשהייתי סטודנטית לפסיכולוגיה קלינית, ואחר כך מתמחה בשירות הציבורי, גיבורי התרבות שלי היו פרויד, שהצליח ביד אומן לגעת כמעט בכל תחום הנוגע לנפש האדם ומעמקיה; מלאני קליין, שלמרות שתמיד עוררה חשד בלבי הצליחה לגעת בתוקפנות האנושית ובמנגנונים מוקדמים; וויניקוט על שפתו המשחקית ומרחבי הדימיון האינסופיים שהוא פתח; ביון עם ההבנה העמוקה ויוצאת הדופן של הגרעין הפסיכוטי שבכל אדם; בולאס שבכתיבה הספרותית שלו הפיח חיים חדשים בתיאוריה של הנפש; אוגדן שהצליח לחלום מחדש את הפסיכואנליזה ולתת מובן גם לטקסטים הסבוכים ביותר; ועוד רבים ורבות אחרים שיש להם מקום של כבוד בספריה המקצועית שלי ושעיצבו אותי כאשת טיפול. למדתי על איד, אגו וסופר-אגו; על החזקה, הכלה ומרחב מעברי; על העברה והעברה נגדית ;וכמובן שלמדתי את ה-DSM ואיך לאבחן. אבל לא למדתי על החלמה. גם לא על גישת ההחלמה. ומעולם לא שמעתי על פטרישיה דיגן.

פטרישיה דיגן עברה בצעירותה אשפוזים רבים וקיבלה אבחנה של סכיזופרניה. עם השנים, מונעת על ידי הזעם וההתקוממות שלה כנגד מערכת שלא השאירה לה תקווה או בחירה לגבי חייה, היא הפכה לדוקטור לפסיכולוגיה קלינית, וחרטה על דגלה את הרצון לשנות את המערכת ואת השיח הבסיסי לגבי התמודדות עם הפרעות נפשיות. דיגן זכתה לכינוי "הכוהנת הגדולה של עולם השיקום", שמה שגור בפיה של כל סטודנטית לעבודה סוציאלית, ונראה שאי אפשר להסתובב יותר מדי זמן במערכת השיקום בבריאות הנפש מבלי להיתקל בשמה או באחד מהציטוטים מעוררי ההשראה שלה. היא הפכה עם השנים לאחד הקולות הבולטים, הצלולים והרהוטים של גישת ההחלמה. עולם המושגים שלה, כגון הצורך להחזיק תקווה, ראיית האדם כמומחה לחייו, זכותו של האדם לכך שיהיה לו קול ובחירה לגבי חייו ויכולתו להיות שותף בהחלטות שמתקבלות לגביו – כל אלו אומצו על ידי עולם השיקום (גם אם בפועל תמיד ישנם פערים בין הערכים לבין מה שקורה בשטח עצמו). עולם השיקום אימץ בחום את כפל הכובעים של דיגן – את פטרישיה המתמודדת עם סכיזופרניה ועד היום עדיין חיה באופן פעיל עם התמודדויות נפשיות, ואת ד"ר דיגן, אשת המקצוע בעלת השליחות. היותה מתמודדת לא מערער את סמכותה המקצועית, אלא להיפך – נותן לתפיסתה משנה תוקף שנובע מתוך חוויה ומתוך ניסיון חיים.

ובכן, אין פלא שכסטודנטית וכמתמחה בפסיכולוגיה קלינית לא שמעתי על פטרישיה דיגן, ה"שייכת" לעולם השיקום. אבל כשישבתי בשבוע שעבר בכנס העשור של יספר"א, אחת מ-1200 איש ואישה בקהל, וראיתי מסביבי בעיקר את עמיתי ממערכת השיקום, תהיתי האם הסיבה לחוסר ההיכרות של אנשי טיפול עם דמותה של דיגן ועם גישת ההחלמה יושבת על משהו עמוק יותר. למשל, על פחד... כפל הכובעים של דיגן, הן כמתמודדת בעלת ידע מניסיון והן כאשת מקצוע, המקנה לה סמכות כפולה בעולם השיקום, אולי הופך אותה למעט חשודה בעיני מטפלים האמונים על ההבחנה הברורה (והמהותנית!) בין מבנה אישיות פסיכוטי למבנה אישיות נוירוטי. כי ברור איזה "מבנה אישיות" יש לד"ר דיגן ששומעת קולות. אבל פטרישיה דיגן, בתור מי שנמצאת באיזור ביניים בין עולם המטופלים והמאובחנים עם הפרעה נפשית לבין עולם אנשי המקצוע, פורעת בעצם קיומה את הסדר הקיים והנוח ומערערת על ההבדלים בין בריאות וחולי, שפיות ושיגעון, מטפלים ומטופלים.

ושלא יהיה ספק, הסדר הקיים עדיין עומד על כנו. לקראת סוף שנת 2019, עדיין ישנם אנשי מקצוע המתעקשים להיות "כלבי השמירה של הנורמליות", וסבורים שאנשים המתמודדים עם הפרעה נפשית (שזו בעצם דרך מכובסת לומר "חולי הנפש ההם") לא צריכים להיות רשאים לעבוד בתחום טיפולי. עדיין ישנם אנשי מקצוע שגם חושבים שזה לא אחראי, בלשון המעטה, לאפשר לאנשים חסרי הכשרה, העובדים מתוך ידע מניסיון חיים (צנ"שים – צרכנים נותני שירות), ללוות מתמודדים אחרים בתהליכי שיקום. הם סבורים שחוסר האחריות הוא כפול - כלפי הלקוחות המקבלים שירות לא מקצועי, אבל גם כלפי העובדים המתמודדים, שחיים באשליה שזכותם לבחור ולקבל החלטות לגבי חייהם, וגם מפיצים ללקוחותיהם חלומות-שווא לגבי האפשרות להחלמה. הם מערערים על היכולת של אדם אחד ללוות אדם אחר, בגובה העיניים ומתוך ניסיון חיים ותחושה של שותפות גורל, מפני שהיכולת האנושית הזו נתפסת כמאיימת על ההכשרה ועל הידע מהקצועי שלהם, שנרכשו בעמל רב במשך שנים רבות. אבל מה מקורה של תחושת האיום? אולי כי אותם מתמודדים בעלי ידע מניסיון, בהשראתה של פטרישיה דיגן, שפורעת את הסדר הקיים, מזכירים לאותם אנשי מקצוע שהעובדה שהם עוטים את גלימת המטפל איננה הופכת אותם ליודעי-כל. יותר מכך – היא איננה הופכת אותם לחסינים בפני מצוקות נפשיות, אפילו להיפך. גם מי שלמד שנים רבות לגבי נפש האדם, הלכה לטיפול דינאמי ממושך, טיפל במטופלים רבים והכיל את ההתמודדות שלהם, עשויים לפגוש בעצמם את האיזורים היותר כואבים ופגועים בנפש. פטרישיה דיגן מזכירה לאנשי טיפול שהם אינם מוגנים בפני התמודדויות נפשיות מפני שהם, אנחנו, בני אדם. ועובדה זו לא הופכת אותם, אותנו, למטפלים פחות טובים. רק ליותר אנושיים. אז מי מפחד מפטרישיה דיגן? לא אנחנו.

להמשך קריאה על פטרישיה דיגן:
"החלמה: חוויית החיים של השיקום" - https://www.isprai...8.pdf

"החלמה וקשר התקווה" -
https://www.dropbo...?dl=0

הרצאה מצולמת:
https://www.youtub...pyiCQ

עוד בבלוג של רננה אלרן

לנשום. לשיר עם הרדיו בקול רם שיר שמתנגן. לנשום. להרגיש את הדם זורם בעורקים חלק, כמו חמאה, ממוסס קשרי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מאור נאוימאור נאוי21/12/2019

מקסים!! [ל"ת].