פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
צלילים ומחשבות

צלילים ומחשבות

פרופ. עמיה ליבליך | 11/11/2019 | הרשמו כמנויים

[נכתב במוצ"ש 9.11]
עבורי אין דבר מרומם נפש יותר מאשר לשמוע מקהלה של קולות מאומנים בקונצרט. מכל המוסיקה הקלאסית על גווניה, היצירות למקהלה אנושית גדולה, כשהן מבוצעות היטב, ממיסות את ליבי.
זה עתה נכחתי בהיכל התרבות בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית שבו בוצעה יצירה אחת: רקוויאם המלחמה, אופוס 66, מאת בנג'מין בריטן. בריטן נולד ומת במאה ה-20, כך שיצירתו היא עכשווית, ולא כול חובבי המוסיקה הקלאסית אוהבים את מה שבהכללה רחבה אפשר לקרוא "מוסיקה מודרנית". חברתי הטובה, למשל, בחרה להיעדר מהקונצרט כי איננה אוהבת את היצירה. אני הגעתי עם נכדי רז, בן 16 כמעט, שמוריד את ממוצע הגיל של היושבים באולם באופן ניכר. (כבר שנים שאני לוקחת לקונצרטים של מוסיקה קלאסית את נכדי הגדולים, גבריאל ורז, ושניהם אוהבים מוסיקה קלאסית וכנראה גם זמן איכות עם סבתא עמיה בהיכל התרבות.)
ובכן, בזמן ביצוע היצירה ירדה עלי התרגשות גדולה. התופים העצומים וכלי הנשיפה הדהדו בגופי, והמילים ששרו בלטינית ובאנגלית נקלטו בעוצמה אדירה. המוסיקה הגדולה בביצוע מצוין, הקולות של המקהלות – כולל מקהלת הילדות 'אנקור', שביצעה את קטעיה מלמעלה כקולות מלאכים מהשמיים, זמרי הסולו המצויינים ובעיקר זמרת הסופרן בבגדים נזיריים ששרה את קטעיה מעורף התזמורת, כולם חברו יחד לחוויה מטלטלת. כלולה בזה גם ההרגשה שנכדי הצעיר מתפעם כל כך, ובוחר גם להבין את הטקסט המודפס שבידינו. ערב קסום.
אז מה היה שם, שאלתי את עצמי בנהיגה הארוכה הביתה ליפו, (עם שאני נתקלת, לא עלינו, בהמון גברים שיצאו בדיוק ממשחק כדורגל בבלומפילד...). נתחיל מתוכן המילים. המתים להם מוקדשת תפילת אשכבה זו הם החיילים והאזרחים שמתו במלחמת העולם הראשונה. נוסח הרקוויאם מוכר לכל חובבי המוסיקה, אלא שביצירתו של בריטן משולבים טקסטים משיריו של המשורר הבריטי וילפריד אוואן. אלה מילים שעוסקות בבזבוז של חיי אדם במלחמה בכלל, ושל הגברים הצעירים במיוחד, וברגשותיו של החייל ההורג את האחר, האויב, בקרב פנים אל פנים.
במחשבותי בזמן הקונצרט, בליווי המקהלה האדירה של הקולות, אני הולכת לשוחות של מלחמת העולם הראשונה, לצעירים החיים בבוץ ובקור במשך חודשים רבים, יורים בצעיר אחר שנמצא מולם, או נופלים קרבן ליריותיו, כך פנים אל פנים, חודשים וחודשים. מכל המקורות הספרותיים למדתי על התקופה במיוחד מהרומנים של פט בארקר, הטרילוגיה שלה על המלחמה ההיא (בעברית היא נקראת "התחדשות"; רק הכרך הראשון תורגם לעברית עד כמה שידוע לי). ספר זה משלב בידיון והיסטוריה, ומלמד בין היתר על תולדות ההגדרה של ההפרעה הנפשית שנקראה פעם הלם קרב, והיום במונח המפורסם PTSD. אחד מגיבורי הטרילוגיה הוא אותו אוון, צעיר ברוך כשרונות, שהיה חייל מילואים בריטי בשוחות, ומת לבסוף בקרב אווילי שכזה בגיל 28.
האם נולדנו לחיות עם מלחמות תמיד? האם בריטן יהיה תמיד אקטואלי? מכאן פורשות מחשבותי כנפיים אל אירועים היסטוריים שעולים בחדשות בימים אלה, כולם אירועי מלחמה ושלום: ליל הבדולח היה ב-9.11.38, היום לפני 81 שנה; בחדשות מספרים על יוזמה להדליק אורות בבתי הכנסת כל הלילה לזכר אותו לילה. כשאני אוספת סיפורי חיים בנושאים שונים אני פוגשת לעיתים אנשים שמתחילים את סיפור החיים שלהם בלילה זה, שנקבע לעד בזכרונם - אבל גם אלה כבר כמעט ואינם איתנו. ומכאן – לחומת ברלין, שנפלה בימים אלה בדיוק לפני 30 שנה, וכמה מופלא ונחשק המהפך הזה! והיום, בקנה מידה הרבה יותר קטן ומקומי, הידיעה על 'שער השלום' שנסגר אחרי 25 שנים, כאשר הגבול בינינו לבין ממלכת ירדן באיזור נהריים יהיה סגור מעתה. רגע, זה אומר שמלאו 25 שנה להסכם השלום עם ירדן, גם זה פרט חשוב ומעורר מחשבות.
וכך מעניין לעניין שרשרת האסוציאציות שלי כהדים למוסיקה, לרגעים סוערת לרגעים מנחמת, ובשילוב מודעות חזקה לנכדי היושב בסמוך לי, נער ישראלי יפה תואר שגדל כאן, ותפילה לשלום בעתיד אי פעם. המון המון מחיאות כפיים ותשואות ביטאו את התרגשותם של האחרים באולם. בהחלט לא הייתי יחידה.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

לפני ימים אחדים הלכתי לראות ביצוע של מקבת מאת שייקספיר בתיאטרון תמונע בפרינג' של תל אביב – עבודת הבימוי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.