על מחילה חמלה וענווה בטיפול | רוני זליכוב לסרי

שפיות זמנית | 10/10/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

אין ימים טובים יותר, כמו ״הימים הנוראים״ בהם מתערבב לו ריחו של מרק עוף, געגוע לסתיו וילדים מתרפקים, מסתגלים למסגרות חדשות, כדי לחוש את הקוועץ׳ הזה בפנים, להתבונן קצת פנימה ולנסות (גם אם לא תמיד בהצלחה מרובה) להבין לשם מה בעצם התכנסנו.

מחשבות ברומו של עולם, אשר בעתות שגרה מפנות את מקומן לעניינים ארציים, למרוץ, עבודה, יעדים, משפחה או פשוט - החיים עצמם.

כמטפלים שיושבים יום יום מול לבבות פתוחים ופועמים, ״חרדת הקודש״ במובנה הכי קמאי וראשוני, היא גדולה. הרי מה ומי שמנו (מעבר להכשרה ארוכת השנים...) לשבת ולומר מה כדאי או לא, או נכון או הגון או ראוי.

או מה הוביל לכך או לא הוביל וגרם לזה או להוא שיקרה? 

כמה קל לפעמים להסתער עם הידע והתובנות והמקורות המלומדים ושאילת השאלות.

וכמה קשה להשהות, להניח ולומר לעיתים: ״איני בטוח״, או ״תן לי לחשוב על זה קצת״.

ולא רק כמטפלים. 

גם כמטופלים, אנו מחפשים אחר ריפוי ותשובה.

כאן ועכשיו. לא תמיד תהליך, וארוכה וקשה היא הדרך. וזה טבעי כמובן, אז אנחנו תרים אחר פתרונות ומענה לשון ואם אפשר שיהיה מיידי.

כמי שנפגשת לא אחת עם הורים, ניתן לזהות ולראות בשטח, בחדר הטיפולים – כמה תרים כיום, אולי יותר מבעבר, אחר הטכניקות הנכונות, עשה ואל תעשה. ומהר מאד הדברים נצבעים בשחור או לבן.

ואיך כל זה קשור לחמלה וענווה? 

הורות הרי יכולה להיות קשה כקריעת ים סוף ומבלבלת, בייחוד בעידן המודרני, בו שטף המידע זורם בקצב מסחרר. אז מה צריך שם? עבורם, עבור הילדים? 

עוד לפני מגוון הפתרונות שיגיעו בעתם, קודם כל אולי, להניח את העט והניתוחים והפרשנויות ופשוט לתת מרחב ותוקף עבורם לחמול על עצמם ולמחול לעצמם. 

לסגל אורך רוח, שהות, מרחב ופנאי לניקוי רעשי רקע שהם קריטיים כל כך, אך לא תמיד מתאפשרים.

ואין הדבר מנוגד כמובן, לשיקוף כנה ואמתי של קושי, או אמירות חדות וברורות אשר בין היתר לשמם נתכנסנו. 

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אך לצד אלה, רצוי להשאיר בצד את השיפוטיות שלהם כלפי עצמם ושלנו כמובן, ולתת מקום של ממש לחמלה וכן, גם לצניעות.

התנהגויות נלמדות של חמלה, כבר הראו מחקרים - מגבירות את רמות אושר ותחושת הערך העצמי.

ואלה הרי כ"כ קריטיים עבור כולם.

ייתכן כי שיח שיש בו מקום לכל אלה, יספק בשלב הראשוני את ההרגעה והשהות הנצרכת להבין איפה אני עומד ואת אותה תחושה שאני לא בודד שם למעלה (או למטה..). שיח שכזה, שאינו עובר מיד לפתרון ועשייה, עשוי לאפשר להם באופן הכי כן ומהימן את האפשרות לראות עצמם באופן שונה. ואו אז, יוכלו לפתע גם הם להתבונן על ילדיהם לרגע אחד, אחרת. 

ובמעגל חיובי שכזה יתחילו אלה ואלה לצאת מהעור של עצמם ולהבחין פתאום.

שרואים אותם, שמביטים בהם, שיש מקום לטעויות בעולם הזה ואיתן הזדמנויות לדרך חדשה.