אין סיכוי שהייתה רוקדת מעצמה
עלון פסיכולוגיה עברית | 26/2/2017 | הרשמו כמנויים
כיצד הנוכחות של המטפל כאן ועכשיו נשזרת בהתרחשויות מעברו של המטופל? האם עצם היותו עד לסצנה הנפשית עשויה לשנות את האופן שבו היא נצרבת, נזכרת, נחווית – וכך במידה מסוימת לשנות את הסצנה עצמה? במובן זה, התהליך הטיפולי כמו נע בין זמנים, יוצר שינויים ממשיים בעבר באמצעות ההווה.
רעיונות אלו באים לידי ביטוי בסקירה שכתבה כנרת שפירא על קורס ההכשרה בטיפול דינאמי חווייתי מואץ (AEDP). באמצעות הפניית הקשב לממדים חווייתיים והעצמה שלהם המטפל מבקש לקדם שינויים ביחסי ההתקשרות המוקדמים שלו.
יתכן שבאופן דומה גם כתיבה מאפשרת לנוכחותם של הקוראים-העדים להשפיע על מהלך חייו של המחבר. פרופ' עמיה ליבליך קוראת ברומן האוטוביוגרפי של הסופר הנורבגי קארל אובה קנאוסגארד.
התערבות אחרת בין טיפול ומציאות נוצרת כאשר מטפלים מלווים את המטופלים שלהם בהליכים חוקיים או משמעתיים. רבקה רייכר-עתיר בוחנת מה מוביל מטפלים לזנוח את השיח הטיפולי לטובת שיח משפטי או אתי.
לבסוף, קרוב לאלף א-נשי טיפול חתמו השבוע על הודעת תמיכה בנפגעות בעקבות החשדות בדבר מקרי ניצול קשים של מטופלות על-ידי פסיכולוג שהיה אמון על הטיפול בהן.
"ביער אמיתי אין סיכוי שהייתה רוקדת מעצמה. לבדה שם, בלי מצלמות ומאפרים ובמאי, הייתה עומדת רפה מול עץ אחד, עוקבת אחרי שיירת נמלים, מפקירה את הסלסלה למאכל נמלים גדולות יותר. הסיפור מכריע אותה. היא נופלת. כשהזאב יגיע היא תהיה קלושה כל כך שלא תראה מה טבעו, רק תחוש רווחה על שבדידותה הופרה לרגע".
(רחל פרץ, מתוך: "כיפה אדומה, רק תני לו אויב")
