פעם העולם היה כדור
עלון פסיכולוגיה עברית | 11/12/2016 | הרשמו כמנויים
"לילדים שלנו יש הרבה זמן לחשוב על העתיד שלהם", קובע התשדיר של "תכנית החיסכון לכל ילד" מטעם הביטוח הלאומי. האזנה לחלומות הילדות חסרי-הגבול מרחיבה את המבט על תמונת המסע למוד-המציאות אל הבגרות. אם בשל קשיים מן הפנים ואם בשל אתגרים בחוץ, הדרך שלנו לובשת ופושטת צורה. עד כמה דומים המחוזות אליהם הגענו לאלו שהצטיירו בדמיוננו?
גיא פרל כותב על המתח שבין המשאלה לעוף למגבלה המושכת מטה בספר השירה של מירלה משה-אלבו, "קילו ברזל קילו נוצות". גם ארנון רולניק מגלה מתח דומה כשהוא יוצא למסע חיפוש אחר הבשורה שתחבר בין נוירוביולוגיה לחשיבה דינאמית, ושב לגלות שהדרך עוד ארוכה. מבט נוסף על המסע שלנו מציעה ליאור גרנות שמתארת את הטיפול כדרך שיש בה השלמה לצד כינונו של נרטיב חדש, מסע שהוא ריקוד אל ה"טוב דיו".
לעיתים החברה היא שמצפה מאתנו לפרוש כנפיים כשהחוויה הפנימית היא של התאיינות. הפער הזה בין הפנים לחוץ מתרחש במצבים של "יגון ללא הכרה", כפי שמתארת דנית רחמילביץ במאמרה "אלמנות ללא טבעת". כיצד יכול המטפל לסייע להתמודדות של חברות שכולות שהחברה אינה מכירה באובדן וביגון שלהן?
"פעם העולם היה כדור
היום הוא שולחן.
פעם הייתי בועטת בו
רחוק
מבקשת למסור
לאחר
היום אני יושבת לצדו
מניחה ראשי עליו דרך קרבה
ויש בו יושר
לא לבטל את כאבי
ויש בו נחמה."
("תגלית", סיון הר שפי)
