פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים.
עלון פסיכולוגיה עברית | 24/8/2014 | 7,662 צפיות | הרשמו כמנויים
זרעי השקט שאך נטמנו לא הספיקו לנבוט, ושוב סערה שוטפת הכל והצבע האדום נמשח על פני הימים המתוחים. בעוד הלחימה נמשכת, לוחמים רבים ששבו זה מכבר מן הקרב, מתחילים במסע לשיקום הנזקים שספגו בגוף ונפש. חלק מהשבים מן המערכה מתמודדים עם תחושות מכאיבות של בדידות ושל היות לא מובנים לסביבתם. קובי שטיין מקדיש את מאמרו האקטואלי ל'חייל הבודד', ומציע כיצד יכולה הסביבה לצמצם את חווית הבדידות ולספק תמיכה מתאימה. בדיוק את הבדידות הזו, הנוקבת, של השב מן הקרב, אך גם של בת זוגו ומי שחי לצידו, משרטטת ליאור גרנות ביד עדינה ובצבעים חיים בסיפור קצר שכתבה. ועוד על התמודדותם של לוחמים שחזרו, אך נותרו שם, תוכלו לקרוא בפוסט ב'שפיות זמנית' בו מוצג מחקר אמריקאי חדש המצביע על כך שגם ארבעה עשורים לאחר המלחמה ההיא, 11% ממשתתפי מלחמת ויאטנם עדיין סובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית. ועוד מעט אקטואליה - כשברקע ההדים המזועזעים שמעוררות פעולותיהם של חברי ארגון 'המדינה האיסלמית' המוכר בשם 'דעאש', מעניין להעמיק בראיון שערך ד"ר יצחק בנימיני עם ג'וליה קריסטבה לפני מספר שנים, במהלכו היא משתמשת בכלים פסיכואנליטיים על מנת לנתח את מאפייני האיסלם.
לצד אלה, התפרסמו השבוע באתר חומרים מעניינים נוספים - "לוג'את אלקירא'אה" היא מערכת חדשה לאבחון של לקויות קריאה וכתיבה בשפה הערבית המיועדת לילדים בכיתות א'-ו'. מאמרם של ד"ר אברהם אסדי, פרופ' רפיק אברהים, ד"ר ענת בן סימון ופרופ' מיכל שני מציג את הפיתוח החלוצי, תוך התייחסות לייחודיות של השפה הערבית וחשיבותה של מערכת אבחון ייחודית שכזו. בסוף המאמר מצורף נספח ובו דוגמאות לכלי האבחון. מאמר מיוחד שהוא תוצר של שיתוף פעולה בין אם ובת - מיקי ומעיין גרבר, דן במורכבות העדינה של יחסי בנות שבגרו ואימותיהן על רקע האתגרים הייחודיים העומדים בפני דור המילניום, ובכלל. כיצד יכולות שתי נשים שבגרו ועברו לשלב חדש בחיים לחוות קרבה לצד חופש ביחסיהן? אישי ונוגע. ועוד ברוח אישית - ד"ר ארנון רולניק מארח את פרופ' גבי שפלר ראש המגמה הקלינית באוניברסיטה העברית והפסיכולוג הראשי של בית החולים 'הרצוג עזרת נשים' בירושלים ומשוחח איתו על נקודות תפנית בדרכו המקצועית והאישית.
"ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה.
פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים.
כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר.
ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה.
לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים,
לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער..."
