פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
25.5.2011: סילברסטיין בפולנית: העץ המריר

25.5.2011: סילברסטיין בפולנית: העץ המריר

שפיות זמנית | 25/5/2011 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

מתוך האתר about.com: התנהגות פאסיבית- אגרסיבית היא צורה של תוקפנות סמויה. כאשר מישהו מכה אותך או צועק עליך, את יודעת שהותקפת. לעומת זאת, תוקפנות סמויה היא עדינה ומוסווית על ידי התנהגויות שנראות נורמליות, ואף פעולות שנראות חיוביות כמו ביטויי אהבה ודאגה. אדם פאסיבי אגרסיבי הוא אמן התוקפנות הסמויה. 

למי שהתיאור לא עורר בה מספיק רגשות שליליים, דוגמה אלגנטית, המשתמשת בספר "העץ הנדיב" של הסופר של סילברסטיין, אפשר למצוא כאן. מומלץ.



עוד בבלוג של שפיות זמנית

איך נכון להתנהג בזמן האזעקה עם הילדים? איך מפחיתים מהם לחץ וחרדה? האם בכלל לספר להם מה קורה? ואם כן...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דרורית אמיתי-דרורדרורית אמיתי-דרור6/6/2011

העץ הנדיב???.
בעיני "העץ הנדיב" תמיד היה ספר די אגרסיבי (גם אם פאסיבי), ספר בעל מוטיבים מסרסים, ספר שעונה על צרכים בעייתיים. סביר שאימא שבוחרת לחזור ולספר את הספור הזה לילדיה (בוודאי אם הוא הופך לספר-להיט בבית) מוצאת כאן גם מענה וביטוי לצורך שלה בקורבנות ובהטלת רגשי אשמה על הילד השומע.
הילדים אוהבים את הספר כפי שהם גם אוהבים סיפורי אימה אחרים. זוהי התקרבות לאש, לסכנה. העניין הוא שכאשר אנו ערים לכך שיש כאן אש - אנו מטפלים בעניין, שומרים על הילדים שלנו, מכילים את חרדתם, נשארים עם חרדתם, שומרים עליהם "מרחוק" או יוצרים איתם חוויה מפחיתת חרדה, מרגיעה, מנחמת. החוויה המתקנת והשומרת הזו עלולה להישמט מאיתנו אם מוצעת לנו דרך להתחמק מהתחושה שיש כאן עניין רגיש, עניין מסובך, אולי עניין חולה וזקוק לטיפול.
הטקסט של הספר מתעלם מהקושי הזה ועוסק ב"נדיבות" של העץ למען הילד.
הקושי שלנו לראות את המורכבות הבעייתית מאד של הסיפור הזה ואת המסר הלא בריא שלו מביא אותנו, כמערכת (מערכת החינוך, למשל), לקרוא את הספר בצורה פשטנית ולראות בו סיפור על נתינה וקבלה (במקרה היותר מתוחכם) או סיפור לטו' בשבט (במקרה הפחות מתוחכם, כי הרי זהו סיפור על עץ....). זו, פחות או יותר, גישה של דיקט....
הרעיון (בסיפור המקורי, החף מכל ציניות) שבסופו של דבר האם=אב=מטפל=עץ מאושר כשהוא מרוקן מתוכן ומיכולת לחיות ולצמוח ונשאר רק בתפקיד של גדם שיושבים עליו - בעייתי מאד.
אינני מרחיקת נדוד בפרשנות. כוונתי אינה לנתח ספרותית או איורית את הספר - אלא להאיר נקודה בעייתית במסר העיקרי שעולה מתוכו.
לעץ דימוי חזק (ציורי-איורי) של ידיים ולילד דימוי או ייצוג של רגליים/נעליים. הידיים (הענפים מאוירים כרמז לידיים), שעשויות להיתפס כמחבקות, יכולות לשמש גם לכל מיני דברים: מצד אחד הן משמשות ל HOLDING בריא וטוב - אבל, לצערנו, גם עלולות להיות ידיים שמשמשות לדחייה והרחקה, לפגיעה, לכבילה, לכליאה ואפילו ידיים חונקות. הרגליים של הילד, המופיעות כייצוג שלו, אינן "שימושיות" רק כדימוי לנטישה, התרחקות או עמידה על הקרקע. הרגליים עשויות להתפרש באיורים כאופציה לצורך בצמיחה, בטיפוס ועלייה למקומות חדשים או כדימוי להידרדרות ולנפילה, להתרחקות בריאה שמטרתה ביסוס ה"אני" הנפרד - אושמשמשות להתקרבות.
חשוב להיצמד לטקסט ולראות את ההקשר בין השניים. רק הצירוף של שני הדברים (והצירוף לעולם יהיה סובייקטיבי ובעיני המתבונן=הנמען) ייתן התחלה של מענה - בהתאם לילד השומע ובהתאם למבוגר המתווך והקורא.
הספר בעייתי מספיק כדי לשקול האם להביא אותו בפני ילדים כפי שהוא, ללא מחשבה על כל רבדיו.
חשוב שהבעייתיות שלו תהיה גלויה לעין דווקא משום שהיא מוסתרת היטב בכישרון רב ומשרתת צורך עמוק של רבים וטובים בינינו. "העץ הנדיב" עלול לשמש סוכן פתייני (אולי רדום) של מסר סמוי בעייתי.
לא מעט סיפורים מסופרים לילדים כדי להעביר אליהם מסר מאיים בהסוואה של סיפור הרפתקאות או חוויה ספרותית (כמו הסיפור "הדובון לא-לא"). תחת כיסוי של "סיפור" (בדומה לשאלה שמעלה מאזין בתכנית ברדיו המתחילה ב"זה לא אני, זו שכן שלי...") נאמרים לילד על ידי אמו או אביו או מישהו משמעותי אחר דברים בעייתיים מאד שלא היו מעזים להיאמר ישירות. גם הספר הזה עושה בדיוק אותה מניפולציה: זה לא שאני אומרת לך משהו על עצמי ועליך. מה פתאום? חס וחלילה... זה לא אני. זה הוא: סופר, אפילו סופר מפורסם. וזה כתוב בספר אמיתי, שחור על גבי לבן. מה זה קשור אלי? אני??????


דרורית אמיתי-דרור
מומחית לגיל הרך
יועצת להורים ולאנשי חינוך