"הבט בי, אני יצור נפלא"
פרופ. עמיה ליבליך | 13/5/2018 | הרשמו כמנויים
הכותרת הזו שנבחרה לפסיכולוגיה עברית לשבוע זה מהדהדת עבורי את הופעתה של נטע ברזילי אמש, זכייתה המשמחת, והדברים שאמרה אחרי כן. מה שקלטתי היה בערך: "אני מודה לכם כל כך על שאתם מקבלים את האחר, על שאתם תורמים לקבלת ההבדלים בינינו".
יותר משהתפעמתי מהשיר, מההופעה ומהזכייה, התרשמתי מדבריה אלה של אישה צעירה וכל כך נרגשת, שאמרה משפט מאיר שכזה. מה הנרטיב המסתתר מאחורי הדברים אפשר רק לנחש. אישה גדולת ממדים ובעלת מבנה פנים יוצא דופן – ברור שזוכה לחוויות של דחייה, ביקורת, הקטנה. אולי עלבונות ממש, אולי אף סמנים של התעללות. אני לא בקיאה בביוגרפיה האישית (והכל כך ציבורית היום) של נטע ברזילי, אבל ברור שכל הנערות והנערים, שבגופם אינם תואמים את הדוגמניות/ים של ערוצי התקשורת, צוברים חויות בלתי נעימות כאלה ואחרות בחייהם. לא רואים בהם את היצור הנפלא. הניצחון של נטע ברזילי והמשחק הגלוי שבו היא מציבה את גופה וגודלה כחלק מהshow- הם לקח חשוב שניתן יהיה ליישם.
לא על זה חשבתי לכתוב לפני התחרות, אלא על הסיפור כמלבוש מעצים ומשנה מציאות, ובעצם גם הסיפור האמיתי או הבידיוני על גיבורת הלילה האחרון יכול להיכלל תחת כותרת זו.
בימים אלה אני קוראת בשקיקה את הספר של חביבה פדיה, "קבלה ופסיכואנליזה" שיצא לאור כבר ב-2015. בסדרת ספרי הקבלה שאני קוראת לאיטי בשנה האחרונה, זהו בהחלט מיהלומי הכתר. כפסיכולוגית, ומי שלימדה במשך שנים באוניברסיטה העברית את "תורות האישיות", אני שמחה לפגוש את התיאוריות הגדולות, של פרויד, יונג ולאקאן – בין היתר – כשהן משמשות את חכמי מחשבת ישראל בהבנת תופעות מעולמות כל כך אחרים. זוהי מעין טפיחה על השכם עבורי. מפעים אותי לראות עד כמה "הם" בקיאים בתיאוריות ובפרקטיקות "שלנו", ועד כמה הם מיישמים אותן לתובנות עמוקות כל כך. ובסך הכל שוב אני מגלה שחכמי כל הזמנים והתרבויות דומים זה לזה.
והנה דוגמא מסוף שבוע זה. בפרק בו עסקתי הלילה (כן, לא צפיתי באירויזיון...) מספרת פדיה על רבי נחמן מברסלב, שהיה מתוסכל מכוחה של הדרשה. הוא הרגיש כי דווקא באמצעות סיפור יוכל לתקוף את הבעיה של אנשים "הישנים את ימיהם" ולהעיר אותם. כי בניגוד לדרשה, שתוקפת את השומע מן החזית, הסיפור מקיף אותו מכל צד, כמלבוש. הסיפור מתקרב אל השומע בדרך עקיפה, ועל ידי תהליכים של הרחקה או הזרה הוא מצליח להשפיע.
והרי כולנו מסכימים על כך!
מקורות בודהיסטיים עתיקים שמצטטת פדיה תומכים אף הם באידיאה זו. למשל (בניסוח קצת מקוצר משלי): "לך אל החכם ובקש ממנו שימשיך לספר את הסיפור הנעלה של רמה, באופן שהמקשיב ישתחרר מחשכת הבערות". או "שסיפורך יהיה הדוברה שבאמצעותה יוכלו האנשים לחצות את אוקיינוס החזרה האינסופית (הסמסרה)". המונחים חושך-אור, ערות-שינה, הערה-הארה, מתחברים גם אל דמותה והופעתה של האישה הצעירה שכולנו מעריצים הבוקר, הרי זה סיפור גדול המלביש לקח ענק. ולוואי ונלמד להסתכל בעיניים ערות על כל היצורים הנפלאים שסביבנו.
