3.5.2011: התנמנמות השלכתית
שפיות זמנית | 2/5/2011 | 12,438 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אחותי אמרה שאם המטפל שלה היתה נרדם במהלך פגישה, או מראה סימני "ניקור", היא היתה עוזבת מיד. אולי אפילו מספיק שהיה מפהק. אני אמרתי: "אולי מטרה טיפולית ראויה היא לשרוד פיהוק" (אחותי צחקה). מכל מקום, אין ספק שעבור רובנו, המחשבה שאנו עלולים לשעמם, לייגע, להטיל שינה על המטפל או המטפלת שלנו היא בלתי נסבלת. הרי תמיד ידענו שבעצם אנחנו לא כל כך מעניינים, והנה ההוכחה...
במוסף "הארץ" האחרון התפרסמה כתבה מתורגמת (הנה המאמר באנגלית, אם אתם במקרה מעדיפים) של העיתונאי סטיבן מטקאלף, שמתארת את "המסע" שלו אל ארבעה מטפלים מעברו, אשר - הפלא ופלא - נרדמו באחת מהשעות הטיפוליות. הוא כותב: "לפני זמן לא רב, בארוחת ערב, פגשתי מטפל מצליח, תלמיד של מלאני קליין. הוא היה הפסיכולוג הראשון שפגשתי בנסיבות חברתיות, ונחשפתי בפניו. "אני רוצה לחזור לטיפול, אבל כל ארבעת הפסיכולוגים שראיתי בחיי נרדמו לי". הוא לא צחק. הוא גם לא שאל אותי איך הרגשתי. במקום זאת הירהר בכך, הפך בזה, ואז אמר, בזהירות רבה, 'טוב, המכנה המשותף לכולם הוא אתה'... "
סוף הכתבה (הצינית למדי יש לציין) הינו מעט מפתיע ומרגש.
הכתבה מעוררת שאלות חשובות שנוגעות לאחריות, מקצועיות ותיאוריה טיפולית. האם הגלישה לעבר השינה יכולה לבטא דבר מה בעל משמעות, כלומר - האם ביכולתה לספר למטפלת דבר מה על המטופל, על קשריו הראשוניים ועל תהליכי שחזור בתוך יחסי ההעברה וההעברה נגדית - כפי שודאי היה נטען על ידי תיאורטיקנים מאסכולת יחסי האובייקט (לקריאה מעניינת בנושא ראו את "צילו של האובייקט" מאת כריסטופר בולס), או שמא מדובר בחוסר מקצועיות ותו לא של מטפל שאינו שומר על עירנות מספקת, ולאחר מכן נתלה באצטלה תיאורטית כדי להצדיק את ההתרחשות? האם המטפל המנמנם הינו התגשמות של הפסיכולוג הקריקטורי (הנצלן, הלא אכפתי, המשועמם), או שמא המעבר לעולם השינה יכול להיחשב גם כסוג של reverie, כניסה אל מצב תודעה אחר, אשר מייצג חיבור עמוק יותר אל הנפש והלא מודע?
ומה אתכם, האם פיהקתם, מצמצתם, צבטתם את עצמכם, ניקרתם, נרדמתם או חלמתם, מול מטופלים? וכמטופלים, האם נתקלתם בתופעה?
