פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
משנכנס אדר מרבין ב....מבוכה

משנכנס אדר מרבין ב....מבוכה

ענבל מילר היללי | 28/2/2018 | הרשמו כמנויים

יש משהו בחג הזה שבאמת ממלא אותי שמחה. הקרנבל הזה של החלפת הזהויות, הצבעוניות, ההיתר להיות כל כך הרבה דברים שביום יום לא נעז להיות וגם כנראה שאי אפשר- יש בזה חופש.
ואני.. אולי כבר שמתם לב, בסך הכל בעד חופש.

אני זוכרת את עצמי כילדה, מתקשה להירדם מרוב התרגשות בלילה שלפני התחפושות. לא משנה למה התחפשתי, זו תמיד הייתה הזדמנות להגשים איזו משאלה, ולו רק ליום אחד. בעצם, חוץ אולי מהשנה ש"התחופשתי" לקאובוי- זה בהחלט לא היה הפורים שלי. אבל בכל שאר הפעמים, כשיכולתי לבחור, עפתי עם זה בהנאה גדולה. בגיל ההתבגרות זה השתנה, כמו אצל מתבגרים רבים. זה הפך לאירוע מביך מאין כמוהו, וויתרתי. שנים ארוכות לא הייתה שאלה אם להתחפש או לא. היה ברור שלא.

אבל למזלי, השמחה של פורים חזרה. דווקא אחרי שנולדו לי הילדים, וחוויתי דרכם שוב את החג הזה במלוא עוצמתו. אז התחלתי להיזכר. מצאתי את עצמי משוטטת במחסני תחפושות, בהתחלה בשביל אווירת החג ובשביל לשמח את הילדים, ואחר כך, בשביל עצמי. בהתחלה הבחירות שלי היו יותר סולידיות, מחופשות למחצה, ובהדרגה, עם השנים, הרשיתי לעצמי יותר ויותר. היום, אני הולכת על פול קוסטיום, בלי להתבייש. פיאות, אביזרים, וכל מה שאפשר. משתדלת לא להביך את הילדים כמובן, אבל בשביל זה קיימת הפרדה בין פורים של הבוקר, כשמלווים את הילדים למסגרות, ופורים של הלילה, למבוגרים בלבד. וטוב שכך.
בכל שנה, אני משתמשת בחג הזה כדי להפיח חיים בחלק אחר בתוכי, משתדלת לשחק בו כמה שרק אפשר, וכשפורים נגמר, אני נפרדת ממנו בידידות, בידיעה שהטביע את חותמו עליי.

אני מסתכלת על פורים כעל מגרש משחקים. מעין חופש פנימי להשתנות בדרך יצירתית ואישית, מבלי לקחת את השינוי כל כך ברצינות. וזה נכון, אגב, גם לגבי תחפושות קלאסיות שהפכו לקלישאות של החג. הרי כל וונדר וומן היא קצת אחרת, ויש גם עניין של פרשנות אישית. מה שהחג הזה דורש ממני, בעיניי, זה להסכים להיות מגוחכת או עם הומור עצמי, מבלי להיות פאתטית; להסכים להיות מובכת, מבלי להתבייש; להסכים לצחוק על משהו, מבלי לפחד שיצחקו עליי; להשקיע בתחפושת, מבלי לדאוג שזה יותר מידיי, שהגזמתי. לאהוב את עצמי בתחפושת שלי, לאהוב את החלק הזה שבחרתי להחיות מתוכי, מבלי להתנצל.
פעם בשנה מותר. לא רק בפנטזיה, בגוף ממש. כשזה ביחד, ויש אנשים מחופשים סביבי, זו מסיבה אמיתית. אני צופה ומשתתפת, וזה תמיד מרגש ומלא חיות.

ולא. בעיניי זו לא הגנה מאנית, לא אקסהיביציוניזם פרברטי, לא עצמי כוזב, לא בריחה לפנטזיה גרנדיוזית, לא נרקסיזם ולא סובלימציה של דחפים תוקפניים או מיניים.
אולי בעצם זה קצת מכל אלה. אבל אז מה? בואו נודה, לפסיכולוגיה יש נטייה קלה להתמקד בחצי הכוס הריקה ולהפוך תופעות אנושיות נורמטיביות לקודרות. הפואנטה היא, שבמקום לומר הגנה מאנית, אפשר לראות שהחג הזה גם מלא בחיוניות וצבע. שיש כאן הרבה בריאות שקשורה בהומור, בהיתוליות, ביצירתיות, במשחקיות. במקום אקסהיביציוניזם ונרקסיזם, אפשר גם לומר שהנרקסיזם במופע הפורימי שלו רחוק מלהיות ממאיר. בעיניי הדבר מצוי בטווח הבריא והאנושי, שאיננו זר לאף אדם- הצורך לראות ולהיראות.
ועצמי כוזב? כמי שחושבת התייחסותית, אני פחות מאמינה במהות כזו, לפחות לא במובן הכוללני והדטרמיניסטי שלה. בעיניי, העצמיות שלנו, הן האותנטית והן הכוזבת, מצויה על רצף, ותמיד תלוית הקשר. אני מעדיפה תפיסה של ריבוי, על פני תפיסה של בלבדיות. מיטשל (1993), והתפיסה שלו על עצמי מרובה, וגם החשיבה שלו לגבי אופייה הרב משמעי של האותנטיות, עוזר לי מאוד לחשוב על החג הזה. בתפיסה של ריבוי, פורים הוא ההקשר שבתוכו אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות עצמיים נוספים. אין בכך שום דבר מחייב או סופי, כוזב או אותנטי בהכרח, רק משחק זמני וגמיש עם חלקי עצמי שאולי היו חבויים, נסתרים, מאיימים, מביישים, שאנו מסכימים, בחסות החג, לתת להם ביטוי בדרך יצירתית, אבל גם שמורה ומוגנת.
בתוך זה, בהחלט אפשר לדבר על דחפים תוקפניים ומיניים ועל פנטזיות גרנדיוזיות, אבל לא במובן ההרסני. הרי אי אפשר להתעלם מזה שתחפושות של נשים הופכות לקריקטורה של מיניות מופקרת, כמו גם שקשה להתעלם מכך שתחפושות של גברים רוויות בכוחנות, ומכך שכולם רוצים להיות גיבורי על. היכולת לגחך על הדבר, היא בדיוק ההומור העצמי שדרוש לכולנו. אלו החומרים שכולנו עשויים מהם בסופו של דבר, ופורים כאן כדי להזכיר לנו, וגם כדי לרכך לרגע את הטאבו החברתי. לתת לכולנו את הפורקן הנהדר הזה, ואחר כך לחזור לשגרה. אם אני לא טועה, זוהי אחת הפונקציות של טקס.

כמו בחיים, גם בקליניקה, אני פוגשת אנשים עם גישות שונות לחג הזה ולשאלה אם להתחפש. יש את אלו שברור להם שפורים זה רק עניין לילדים, ויש את אלו שסולדים מכל מה שקשור לחג הזה, יש את אלו שנהנים להתבונן על העושר הצבעוני, אבל לא לקחת בו חלק. ויש את אלו שמעזים, שמנסים, קצת יותר, קצת פחות. וגם את אלו שמוכנים להתבונן על משמעות הדבר עבורם, גם אם עדיין לא להתחפש ממש.
שמתי לב שאצלי בקליניקה, בכל פורים, בחלק לא מבוטל מהשעות, הנושא עולה. לא תמיד אני שואלת מפורשות, אבל נדמה לי שוויניקוט היה זה שאמר שמטופלים מדברים עם המטפלים שלהם על מה שהם משערים שיוכלו לשמוע, אז אני לא ממש מופתעת. אני מרשה לעצמי גם לומר שאני מקווה שהמטופלים שלי מרגישים שזה נושא שאפשר וכדאי לדבר עליו. לא רק במובן הצר של החג, אלא במובן הרחב יותר של החופש לשחק עם חלקי זהות ועצמיים שונים.
כמעט תמיד כשמדברים על האפשרות להתחפש, ומניחים את הפנטזיות בהקשר הזה, יש איזושהי מבוכה, איזושהי חרדה להגזים, "להיתפס" בצורך להיראות, לבלוט, לפעמים גם בושה ביחס לאותו חלק שרוצים להבליט. אבל בעיניי זו התחלה טובה מאוד רגע לפני שקופצים אל תוך מגרש המשחקים הנהדר הזה.

אז למה אתם מתחפשים השנה?




קריאה נוספת:
מיטשל, ס.א. (1993). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תולעת ספרים, 2003.


עוד בבלוג של ענבל מילר היללי

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.