פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
איפה הילד ?             ‏24/08/2017

איפה הילד ? ‏24/08/2017

ד"ר ניצה ירום | 24/8/2017 | הרשמו כמנויים

איפה הילד ? ‏24/08/2017
לקראת פתיחת שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה ברצוני להתייחס למקומו של הילד במשוואת יחסי הורים ומערכות החינוך; או, במילים אחרות, האם כיום – בשלהי 2017 – עולה על הדעת לא להכליל אותו - את דעתו, את צרכיו ואת ההבנות שלו – כאשר דנים בהבניית שיתוף הפעולה בין ההורים ומערכות החינוך?
הסוגיה הקריטית העומדת על הפרק, לדידי, היא לדאוג שהמבוגרים כיום יוכלו לקיים שיח ראוי בקידום ובהגנה על הילד – כאשר הילד הוא פרטנר בכינון המוטיבציה שלו, בהבנה איך אפשר לנהל מהלך לימודי שהוא מעורב בו, ואיך להפוך אותו לשותף פעיל בהגנה עליו בחיים החברתיים שהוא שותף בהם – בכתה, בקהילה וברשתות החברתיות. חשוב לבנות אתו רשתות תומכות למניעת שיימינג, ללווי התנסויות ילדים במין ובאלימות, ועוד.
נזכיר שהילדים של ימינו שונים מהילדים שגדלו להיות ההורים של היום - אלה שהוריהם הלכו לאסיפת הורים, לדבר עם המורה - למה הוא עצלן ואיך לדבר אתו כשהוא בגיל ההתבגרות. לא!! הילד הנוכחי הוא ילד חכם, מעודכן בתרבות הטכנולוגית שכל המבוגרים הסובבים אותו – ההורים שלו, המורים שלו, הפסיכולוגים שחוקרים אודותיו ומתערבים כביכול לטובתו – מפגרים אחריו. כל הגורמים הללו מגלים עדיין קושי לראות בו סובייקט שצריך ללמוד ממנו, תוך כדי כך שהם מחויבים לצמיחתו וביטחונו, לשמירה עליו; הוא אינו אובייקט לתפעול סביבתי.
אני כותבת דברים אלה כמסר למבוגרים הסובבים את הילד (ואולי גם לילדים שמוזמנים לקרוא זאת) – בעיקר כדי לעורר אותם להכיר בעובדה שהן הדפוס המטיפני והן הדפוס של הרמת ידיים השולטים לדאבוננו בכיפה - מותירים מבוגרים נואשים וילדים חשופים; זמנם חלף ויעילותם לכל המעורבים לא מספקת. צריך לפתח דיאלוג ושיתוף עם הילדים, הוא לא יבוא כמובן מאליו.
מתוך הגיליון האחרון של 'פסיכואקטואליה' (יולי, 2017) שהוקדש לילדים ולקהילה, ברצוני להתייחס לעניין שבו אנו דנים דרך מאמר בשם 'הורים ומערכות החינוך' במסגרת 'פינת ההורות' (עמ' 62-63). במאמר זה מוצגת חשיבות הדיאלוג המשתף ('השתפני', במאמר) בין ההורים למערכות החינוך. על בסיס ספרות מחקרית ואחרת שאותה הפסיכולוגית הכותבת סוקרת – עולה המסקנה ששיתוף בין שני הצדדים הוא חשוב בגלל שישנה חשדנות מובנית ביניהם וגם ההצעה איך להיחלץ ממנה. כשנפרשים בו המודלים השונים של הדיאלוג בין הורים לצוות החינוך – אני מוכרחה להודות שכמעט 'נפלתי מן הכיסא'. מוצגות אפשרויות של שיתוף ברמות שונות, כגון: "מודל המומחה" שבו איש החינוך "הוא המומחה להתפתחות הילד", כשלעומתו, מוצע "מודל 'המתווך" כמודל המיטבי - שבו המורה אומנם הוא המומחה לנושא החינוך והילד, אבל הוא מבקש את ההורה להדריך אותו נכונה. בכל המודלים האלה הילד איננו פרטנר!
המודעות לעובדה שהמודלים המנחים של היום פותחו בזמנים שבהם אורחות החיים היו יציבים והשתנו - טרם חדרה לתודעה של אנשי מקצוע; קצב החיים המסחרר יצר תהליכי התפתחות שונים ומהירים, התפתחות הטכנולוגיה הכניסה לסדר היום ולארגז הכלים החינוכי סוכני חיברות וכלים חדשים - הטלוויזיה, המחשבים ובעיקר הסמרטפונים והאפליקציות הנלוות. אלה הם כלים בעלי השפעה רדיקלית - שבהם שולט דור הילדים והנוער טוב מדור ההורים. ההורים צריכים הדרכה כיצד להסתגל לאבדן ההגמוניה שלהם, ומסתבר שגם אנשי המקצוע עדיין תקועים.
דיון מקצועי מהסוג המובא פה מתוך גיליון פסיכואקטואליה - אבל בהחלט לא רק הוא - מדגים דיון מיושן שיושב על הגדר; פסיכולוגים עדיין רוצים למסד את מוסד 'הדרכת ההורים' כמומחיות העליונה של הפסיכולוג, תוך תמיכה בחד-צדדיות ובהוצאת הילד מן המשואה. במציאות העכשווית הפסיכולוג הוא הפונקציה בהא הידיעה שיכולה לכונן וליזום את שיתוף הפעולה בין כל הגורמים – המנהל, המורים, ההורים והילדים. הוא זה שיכול לאפשר לגורמים המעורבים להקשיב זה לזה ולאמץ דרכי פעולה שגם הילד, שחייו הם על הפרק – יהיה מיוצג בו, כשהמבוגרים הם האחראים לביטחונו ולחינוכו. אנחנו נמצאים בעידן שכבר אי אפשר להוציא ילד מדיון שעוסק בחייו. גם בבתי המשפט כבר ממנים לילד עורך דין, כשמתבקש.
הפסיכולוגים של זמננו חייבים להיפטר מהדפוסים 'המחנכים' שמגוננים עליהם בתפקודם במערכות שהם לוויינים בה. הם אלה שאמונים על היכולת לשיח, ושיח עם ילד הוא המרכיב המכונן של תפקידם. לכן חשוב שהפסיכולוגים העכשוויים, בעיקר אלה שמלווים ילדים, הורים ומחנכים - יזמו מסגרות של שיח הדדי, שבו טובת הילד וקולו הם האתגר העכשווי. אי-אפשר להיעזר בסכמות ישנות שעבר זמנן, וחובתנו המקצועית היא להתעדכן ולהיות ראש חץ כהבניית התפקידים החברתיים הנחוצים.
נ"ב
המניע שלי להתייחס למאמר מתוך גיליון 'פסיכואקטואליה' האחרון בפורום הנוכחי הוא שבדיקה עם נציגתם העלתה תשובה שתמציתה היא שהמערכת צריכה להחליט אם המאמר הולם ואינו פוגעני. אני תוהה, כיצד ניתן לעלות על הדעת שעיתון מקצועי יצנזר חוות דעת של קולגה, במקום לעודד שיח וריענון דעות. האין זה ניסיון להנציח ידע מיושן שפג זמנו ? עוד הוכחה לקיבעון וניוון מקצועי, וחבל.

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.