לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
מי יגן על 'ילדי הכאפות' ?

מי יגן על 'ילדי הכאפות' ?

ד"ר ניצה ירום | 21/7/2015 | הרשמו כמנויים

מי יגן על 'ילדי הכאפות' ?

אני מודה שיש בי רגישות מיוחדת לפגיעה בילדים. גם כאשר הפגיעה אינה נעשית בכוונה רעה ובתוך התנהלות פיזית וחברתית במרחב (הסגור) של הילדים עצמם. אלא שהיא מתאפשרת עקב התעלמות המבוגרים, וכך קורה שילדים נפגעים מאלימות כלפיהם, וקודם כל – מאלימות פיזית.

ילדים יכולים לספר בטבעיות על ילד הכאפות בכתתם או בשכבה שלהם. הם רואים לפניהם ילד קטן, דחוי, חסר-אונים שערימה של ילדים מחטיפה לו כי הוא 'מעצבן', 'מלשן', ונראה לילדים הצופים בכך שאלימות שכזו היא עניין רגיל בחייהם היומיומיים. הוריו של 'ילד הכאפות' הזה הם לעיתים קרובות חסרי אונים וחסרי בטחון מכדי לגבות את ילדם. עצם קיום התופעה בבתי הספר מצביעה על כך שהסביבה החינוכית לא מתערבת: הילדים חשופים והמבוגרים מפקירים אותם.

המסר שברצוני להעביר הוא שהגיע הזמן לנקיטת עמדת 'אפס סובלנות' לאלימות כלפי ובקרב צעירים; הדעת אינה סובלת שילדים ונוער יהיו מופקרים לנפשם ולתושייה שלהם, ללא מבוגר מגונן ומתווך. לילדים הפגועים עצמם – לקורבנות – אין כל אפשרות וכוח למחאה. נשים הנפגעות מאלימות פיזית או אלימות מינית מתארגנות כיום; הן מגייסות רשתות חברתיות משלהן כדי לחזק את עצמן במחאה זו. אבל לילדים אין קול למחאה. הילד המוחה – בוכה! הוא יכתוב בפייסבוק: "אין לי חיים!". אפילו ילדה הקוראת את הטקסט שלו, שהובא לידיעת המורה, תנבא: "מחר המורה תצעק עליו: אתה לא מתבייש להדאיג את ההורים שלך?!"

מן הדין שמנהל/ת בית הספר, אשר בבית ספרו/ה ישנו ילד כאפות אחד - יהיו מושעים בשל אי-מניעת אלימות כלפי הילדים שהם אמונים עליהם. מדובר בבעל סמכות המועל בסמכותו, כשבית הספר צריך להיות מקום בטוח לילדים, ולא נשוא קל להרפיית אחריות. כשהילדים קטנים – מתארגנת (ובצדק) מחאה הורית ציבורית להגנתם. מוצדקת גם מחאה הורית על צפיפות בכיתות (המחייבת גם הזדקקות למורים פרטיים). אלא שזו משתלבת עם השאיפות המקצועיות של ההורים: ילד קטן מוגן – עולה כסף, מפריע לעבודה. אך ילד גדול יותר אמור להסתדר בכוחות עצמו – "הוא יסתדר".


- פרסומת -

משרד החינוך והעיריות מינו תילי תילים של ועדות שזוכות למענקים עבור תוכניות למניעת אלימות בקרב בני נוער. אבל ייתכן שתוכניות אכן קיימות ופונקציונרים אולי פועלים, אבל 'ילדי הכאפות' עדיין מוכים. בעקרון, אני דנה כאן קודם כל באלימות הפיזית בקרב בני נוער, תוך החלת הדיון על אלימות של בני נוער ברשתות החברתיות - ומדגישה את החובה והאחריות של המבוגרים להיות מעורבים ולהציג להם אלטרנטיבות. ישנן תוכניות-על, אבל מה שחסר באופן בולט הוא התכתיב שחובתו של כל מנהל ומחנך היא להגן על הילדים שבמסגרתו (בשיתוף אתם ועם הוריהם). הנימוקים (הנכונים) שמורים אינם מתוגמלים כספית או שלא מגובים לפונקציות אלה – הם התנערות חברתית מן האחריות להגנת ילדי בתי הספר.

נכון הוא שבחברה מבוהלת מחד וכוחנית מאידך עולה רמת התוקפנות הכללית – על הכביש, כלפי חלשים למיניהם, כלפי המורים עצמם. ולמרות שזו בעיה לאומית הדורשת שנוי – הפקרתו של ילד שאין לו קול היא מעשה בלתי אחראי. אי-השמעת קול בוגר בדיאלוג (ולא רק בענישה) עם מתבגר שמנסה להשמיע את קולו או עושה מעשה פוגעני או מסית - הינה התנערות מן החובה של חברה לגדל באופן ראוי את ילדיה, והמבוגרים בה חייבים להתגייס ולשתף פעולה לשם כך.

מחקרים כיום מראים שילדים נולדים עם יכולת בסיסית לאמפתיה. אם כך, איך קורה שילד חלש איננו מעורר אמפתיה בחבריו, אלא זוכה לכאפות? אם נתייחס לידע המחקרי הקיים, נראה ששיקול הדעת של המתבגר אינו בשל עדיין והוא זקוק להגנה ולווי מצד המבוגר. כוח יכול להראות אטרקטיבי לצעירים שזוקפים את קומתם וחשים את הפיזיות המתחזקת שלהם. בתוך ציבור קבוצת הגיל שלהם - מנהיגות כוחנית תעורר יראה וכבוד, בעיקר אצל ילדים שחסר להם גיבוי סמכותי אחר ואין להם מודלים מתווכים אלטרנטיביים, ואם הסביבה הכללית נוהגת כך. מול לחץ חברתי גם מבוגרים יטו להפעיל אלימות מעבר למה שהיו עושים באופן פרטני.

לסיכום, נראה שנחוץ כיום אימוץ העיקרון של 'אפס סובלנות' כלפי אלימות בקרב תלמידים כעקרון-על המחייב את כל הסובבים אותם, כדי לשמור עליהם. קבלה חד משמעית של עקרון זה תאפשר ליישם תוכניות פשוטות שמערבות מנהלים, מורים, תלמידים והורים יחדיו ובאופן שוטף בהגנה של ילדים ומתבגרים על ידי הפסקת הפעולות האלימות האוטומטיות והמרתן בנורמה ברורה, בחשיבה וביכולת לשיח.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
נורית סיון
נורית סיון
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
רחובות והסביבה, קרית גת והסביבה, בית שמש והסביבה
מיה אטלי זלצר
מיה אטלי זלצר
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
עירית יניר
עירית יניר
יועצת חינוכית
מטפלת זוגית ומשפחתית
תל אביב והסביבה, כפר סבא והסביבה, פתח תקוה והסביבה
נטע עוז
נטע עוז
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
מתן מלר
מתן מלר
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
מוחמד כנעאני
מוחמד כנעאני
פסיכולוג
כרמיאל והסביבה, עכו והסביבה

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

סקס נשי לנגד עינינו מתרחשת מהפכה מינית: נשים רוצות מין, מספרות וכותבות על חיי המין שלהן. אישה כבודה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום29/7/2015

תודה למגיבים. למגיבים לטור 'מי יגן על ילדי הכאפות?' - תודה על הערותיכם. כוונתי הבסיסית במושג 'אפס סובלנות' היא
שיש לעצור את האלימות בהבנה שבית-הספר והסביבה צריכים להיות בטוחים לילדים.
צריך להפסיק מיד קטטה אלימה בין ילדים. נדרש לווי חינוכי שוטף ברוח זו לחיי הילדים. מדובר ברוח דמוקרטית שומרת ומשתפת, ולא באלימות על אלימות.
בברכה,
ד"ר ניצה ירום

איתן מאיריאיתן מאירי27/7/2015

כל כך נדרש ומתבקש. ללא ספק, נדרשת אפס סובלנות ואחריות אישית של סגל/ הנהלת ביה"ס לעשות את כל שנדרש למניעה. לטעמי, לא רק אלימות פיזית אלה גם אלימות מילולית,. אני מקווה כי הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה 2015 (עשו גוגל!), שאני שותף לה תכשיר את הקרקע גם לחקיקה ברורה ונחרצת למניעת התעמרות גם בילדים ונערים המוכים ומושפלים במוסדות החינוך למיניהם. ובינתיים......יש גם צד חיובי... המון פרנסה לפסיכולוגים לשנים אח"כ.

נעמי טאוברנעמי טאובר26/7/2015

מעריכה מאד את עמדתך הברורה, הלוואי...ועם זאת-. אני קצת חשדנית לגבי הרווח מיישום "אפס סובלנות". הפשטנות והנוקשות בבי"ס סטנדרטי יכולים להביא לגישה של ענישה זהה לכל מעורב בקטטה, ואז קורה שהמכה/ים כמובן גם מתלוננים : "הוא התחיל".. וכל אחד מהמעורבים- הן "ילד הכאפות" והן כל אחד מבריוני הכנופיה- נענשים באופן דומה... ומה שזה מייצר זה בעיקר גידול בניכור וחוסר האמון כלפי חברת המבוגרים. (ידע אישי...)