לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
קארל אובה קנאוסגארד, חתן פרס ירושלים 2017.

קארל אובה קנאוסגארד, חתן פרס ירושלים 2017.

פרופ. עמיה ליבליך | 5/6/2017 | הרשמו כמנויים


רק לעיתים רחוקות קורה לי שוועדת פרס ספרותי קולעת בול לאהבה שלי. והנה זה קרה כאשר שמעתי כי קארל אובה קנאוסגארד יקבל את פרס ירושלים ביריד הספרים הבינלאומי שיתקיים באמצע החודש אצלנו. לא ראיתי את נימוקי השופטים הנכבדים, אבל אכתוב כאן מעט מה שאפשר לכנות נימוקים משלי.
את קנאוסגארד גיליתי לפני כחצי שנה, בהמלצת חברי הטובים מניו יורק. בערך באותו זמן הופיע גם בארץ תרגום של הכרך הראשון מסידרת הספרים האוטוביוגרפיים שפרסם, והם שישה במספר. הזמנתי את הכרך הראשון באנגלית, אל הקינדל שלי, ומאז אני קוראת כך (ברכבת לעבודה!) את הכרכים שיצאו לאור באנגלית בזה אחר זה, ועתה אני במחצית הכרך החמישי, ונדמה לי שהאחרון גם לא תורגם לאנגלית עדיין. זוהי קריאה מרובה ואני לא מפסיקה להתענג עליה.

מהו סוד הקסם בסופר נורבגי צעיר (יחסית) שמחזיק אותי ערה ומרותקת בנסיעותי ברכבת, בישיבה או בעמידה, בעניין בלתי נגמר? אני חושבת שזוהי הכנות המלאה בה הוא מספר על חייו, לא בסדר כרונולוגי כלל, ובעצם מתעד כך את הולדתו של סופר גדול שהוא איש ביישן, חסר ביטחון, שהועיד את עצמו להיות סופר פרוזה "כשיהיה גדול". איכשהו גם התיאורים הכי פרוזאים שלו מעניינים ובעיני – גם נכונים. (רק לשכרות השכיחה שהוא מתאר אינני מתחברת).

בכרך החמישי מתאר הסופר את חייו כסטודנט לספרות באוניברסיטת ברגן שבנורבגיה, בעיר שבה גשם קל עד שוטף יורד כל הזמן. ממכלול העבודה אני משבצת את המתואר בקו החיים: מגיל 18 עסק קארל אובה שנה כמורה לילדי בית ספר יסודי בצפון הרחוק של נורבגיה, ובגיל 19 בילה שנה כמילגאי באקדמיה לכתיבה יוצרת, ולא הרגיש שהוא לומד מאומה. והנה כמה פנינים ממה שקראתי הבוקר.
כך הוא מסכם את חייו בהווה בו הוא עוסק – שהוא עבורו כ-20 שנה לפני מועד הכתיבה: "אלה הם חיי עכשיו. אני בן 21. סטודנט שנה א' לספרות. יש בחור זר שגר בקומה מולי, יש לי חבר, שאינני מכיר עדיין, שגר בקומה מתחתי, וחברה. אני לא יודע כלום, אבל נעשה יותר ויותר מיומן בהעמדת פנים שאני יודע". (לידיעתכם - אני לא יכולה לציין מספרי עמודים בגלל שזה בקינדל... אבל כאן בעמוד זה הוא מודיע לי שקראתי 48% מהטקסט).
מכאן זהו תרגום מקוצר ובלתי מעובד של המהלך המתואר בעמודים שבחרתי ומספר הערות משלי בסוגריים.
כסטודנט לספרות שנה א', שהוא בחור ביישן ומסוגר, קורא גיבורנו באנציקלופדיה בת שלושה כרכים שקנה, ובה רשומים ומתוארים בקצרה כל הסופרים והמשוררים הגדולים של תרבות המערב (כמה שהוא עני, כל הזמן הוא קונה ספרים בכמויות, וגם דיסקים של מוסיקה עכשווית מקומית ובינלאומית. כנראה אלה מאוד זולים שם...). הוא עובר על שמותיהם אחד אחד ומנסה לזכור משהו על יצירותיהם. יום אחד הוא פוגש באוניברסיטה את אספן, בחור צעיר ממנו, בן 19, הלומד באותה תכנית. בתוך בדידותו המתמשכת קארל אובה חש בידיד אפשרי ועוצר לידו. הם משוחחים ואספן שואל אותו אם קרא את הקומדיה האלוהית של דנטה. קארל אובה מודה שעדיין לא. החבר החדש מעודד אותו לקרוא את דנטה, מציין את התרגום העדיף ואף ממליץ על מסה שנכתבה אודותיו בנורבגית. קארל אובה קורא את היצירה הזו, ומתפעם ממנה ומן העובדה שהיא נכתבה במאה ה-14. בסופו של דבר הוא מגיש עבודה בכתב למרצה שלו לאסתטיקה על דנטה ומציין כך:
כשכתבתי את העבודה הזו הרגשתי שפיצחתי את הצופן. כתיבה אקדמית היא בעצם הסתרה של מה שאינך יודע (כמה נכון!). יש בה טכניקה מסויימת, עליה השתלטתי. יש המון חורים, ויש שפה שאם למדת, היא עוזרת לך להסתיר אותם. כך למשל, מעולם לא קראתי את אדורנו (30 עמוד מאוחר יותר הוא מספר איך הבין דרך אדורנו את השואה), ולא ידעתי כמעט כלום על אסכולת פרנקפורט, חוץ מפתיתים שליקטתי פה ושם (והיום, כמה קל הליקוט עם הויקיפדיה), אבל בכתיבת העבודה יכולתי לתמרן את מעט הידע שהיה לי כך שייראה יותר מעמיק ומקיף. טכניקה מועילה אחרת היא להעביר ידע מתחום אחד למשנהו באופן מפתיע. קל לעשות זאת, כל מה שנדרש הוא לבנות גשר בין התחומים, (ממש לא קל!) ואז עבודתך תיראה מקורית, אם כי בעצם איננה כזו כלל. ועוד, כשדיברתי על העבודות האלה שכתבתי, קראתי להן מסות. "שמעת, כתבתי זה עתה מסה על דנטה"... (כאן שלוש הנקודות הם של הסופר, הלועג לעצמו ולכולנו, האקדמאים שקוראים אותו.)
אבל מול כתיבה יוצרת אין מקום ללעג או לאירוניה כלל. מיד אחר כך הוא מספר על הרגע בו אספן נתן לו לקריאה שירים שכתב, ובאיזו חרדת קודש הוא לוקח את העמודים הללו, קורא אותם רק בבית כששקט גמור סביבו, ומגלה שאספן הצעיר ממנו הוא משורר גדול. מיד הוא תוהה: מה אגיד לאספן? שאהבתי את השירים שלו? האם זה מספיק? הרי איני יכול בשום אופן להסביר מדוע, או לייעץ לו מה לעשות כדי שעוד ישתפרו... אגב כך הוא מסביר כמה כתיבה היא סוד עבור כל מי שעדיין לא פרסם מה שכתב. (זה אולי השתנה בעולם שכל אחד כותב לפחות בפייסבוק ומפרסם את הגיגיו.)
בעמודים הבאים מתאר הסופר ביקור אצל דודה-רבתא שלו, אחות של סבתו, בעיירה קטנה בה היא מתגוררת מאז ומתמיד. זוהי זקנה עירנית שמספרת לו מסיפורי העבר הזכורים לה. "כשהייתי צעירה", היא אומרת, "עדיין היו בכפר בניינים מהמאה ה-16". והתגובה של קארל אובה – חוט השדרה שלי קפא. מהמאה ה-16! זה הרי לא הרבה זמן אחרי דנטה. ומוסיף – הרגשתי אשם בבורותי, הרגשתי שזוהי אחריותי לדעת. אם לא – איני זכאי לשם קרוב משפחה. החלטתי לבוא יום אחד ולשבת עם הדודה ולרשום את כל סיפוריה, לפני שיהיה מאוחר מדי. (הרי ברור מדוע אני אוהבת אנשים כאלה.)
אז ככה. יש לי שתי אהבות עכשיו – נכדי איתמר בן שנה וחצי (שלא ייעלבו האחרים, חס וחלילה!) וסופר נורבגי שקצת ניסיתי לתאר למעלה. אני מקווה לפגוש את הסופר קצת יותר מקרוב ביריד בירושלים, אבל ברור לי שאין קירבה גדולה יותר מאשר בקריאת ספריו.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

אני כמובן מודעת לכך שהנרטיב הפסיכולוגי העולה מתוך סרטי קולנוע אינו מעלה או מוריד בעיני השופטים הנכבדים...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.