פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מותר גם לברוח

מותר גם לברוח

פרופ. עמיה ליבליך | 12/9/2020 | הרשמו כמנויים

החום הגדול עוד הגביר את הלחץ שכולנו מרגישות ומרגישים בימים טרופים אלה. יהיה סגר? היה לי מגע עם חולה? מתי אצא מבידוד? ובגדול: מה יהיה?
כאן אני אומרת: מותר גם לברוח.
שני נתיבים לבריחה שלי השבוע: הראשון בקורס על מיינדפולנס וכתיבה שאני מעבירה יחד עם בתי הנפלאה, מתי ליבליך. מסתבר שאנחנו צוות טוב, ואין כמו הנחת האימהית שאני מפיקה בתור רווח נוסף מהעניין. כרגע אנחנו בעיצומו של הקורס השני, בזום כמובן, ובתכנון של השלישי. אני מניחה שזו בריחה לא רק עבורי, אלא גם עבור המשתתפים.
השבוע, אחרי הנחייה של מתי בשהייה קשובה כאן ועכשיו, וישיבה שקטה של 20 רגע, דיברתי שם על הזיכרון, והכתיבה ככלי המסייע לנו לזכור, ולפעמים מוסיף דברים מהדימיון שבסוף מתבררים כנכונים. סיפרתי על שרשרת הזכרונות שעברה במוחי באותו בוקר:
אני פותחת את דלת הבית המקורר היטב וחשה גל חום לח מתקיף אותי עד מחנק. מיד סוגרת את הדלת. אני נזכרת בנסיעות שלי עם ישראל בעלי, ושני הילדים שהיו לנו אז - יובל ומתי, לחופשת סוכות של קמפינג בסיני. במכוניות לא היה אז מיזוג אויר. נהגנו לצאת מירושלים בחצות, כדי לנהוג בלילה ולהגיע לאילת ולמעבר לסיני השכם בבוקר. הילדים ישנו במושב האחורי, בין ערימות הציוד: האוהל, שקי שינה וג'ריקנים של מים שלקחנו איתנו. אנו, המבוגרים שוחחנו ושרנו בקול כל הלילה, כדי שהנהג לא יירדם חס וחלילה. אמנם לילה, אך החום היה נורא, וכשהגענו לאילת למפגש עם חברינו היינו רטובים לגמרי מזיעה.
ומיד אחרי תמונה זו, של חולצות הטריקו הספוגות מים, אני רואה תמונה הרבה יותר קדומה: חום שרבי בירושלים, וב'חדר הילדות' אני ילדה קטנה בת 4 או 5, ושתי אחיותי התאומות תינוקות שוכבות במיטותיהן. אמא אומרת לי: "תיראי עמיה, עוד מעט יהיה נעים בחדר". היא מביאה קערה ובה סדין לבן טבול במים, מוציאה את הסדין הנוטף ותולה אותו על החלון. כן, אויר קריר נכנס באופן מפליא לחדר. המחנק נעלם. והכל לבן: שמי ירושלים בשרב, הסדין על החלון, מיטות האחיות שלי, וחלוק הרוקחת של אמי שלבשה כשטיפלה בנו בבית.
אני שמחה על הזכרונות שלא נמחקו, ולא חושבת על מה שקורה בעולם, ברשתות החברתיות ובטלויזיה סביבי. גם למשתתפות עולות תמונות ילדות שכתבו עליהן, וגם הן ברחו לשעתיים.
נתיב הבריחה השני קורה בדוק אביב, המפעל הגדול של אילנה צור, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר. הפעם גם זה וירטואלי, ובמינוי אפשר לרכוש כניסה לסרטים שאני צופה בהם במחשב שבבית. זה עתה סיימתי לראות סרט נהדר על הסופרת מרגרט אטווד, אישה כלבבי. ואתמול ראיתי סרט על אוליבר סאקס, ושלשום על אהוד אולמרט. ועוד. סרטים דוקומנטריים דומים מאוד לעבודה שלי על סיפורי חיים, אבל המדיום הנוסף של הצילום יוצר חוויה שונה, רב ממדית. לפעמים אני תוהה איך מתנהלים אנשים בזמן הצילום כשהם אמורים לייצג את החיים ממש בעוד שבעלי מקצוע, מצלמות ומגבירי קול ממלאים את הסביבה מחוץ למסך... אבל סרטים אלה שציינתי כאן נעשו רובם מקטעי ארכיונים, ובעיקר הם מלמדים על הדמויות כפי שהיו באמת במציאות חייהם, או בזמן הופעותיהם הציבוריות. אני יכולה להזדהות עם ההשג גדול של הבמאים-היוצרים, שאוספים כל כך הרבה חומר ורוקמים אותו יחד לרקמה עדינה, דמות האדם וסיפור החיים.
ושנה טובה לכולם! אולי השנה יותר מתמיד אתם ודאי יודעים מה לאחל לעצמכם...

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.