מחשבות על סופיות האדם | סיון פלג
חברי הקהילה | 21/1/2017 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אדם מתקלף, מתכלה. זה לא קורה בין לילה. השנים עובדות בנחישות לפרזו מכוחו. תחילה התקלף רק ממעילו. היה זה שינוי קטן... ונסבל. קטנותו נועדה להתל בצופיו ולהעביר תחת הרדאר את הטרגדיה העתידית. אותו המעיל הרשמי של קצין ביטחון, כחול כמו לילה שקט, מנופח ועטור פרווה בצווארונו, כראוי לתפקיד השומר, הונח עכשיו בארון למזכרת מפעל חייו. אח"כ השיל ממשקלו, את הכרס השמחה, הקופצת למשמע בדיחה טובה או סיפור על מעללי אהוביו. בשר הלחיים הבריאות, האדומות, כפות ידיו החזקות, המגוננות, הבונות רהיטי עץ בשעות פנאי... המניפות אותה אל מעל ראשו, באוויר. כל אלו הצטמקו ועזבוהו ונותר עימו רק מעט בשר על השלד. אחריהם התמוססו זיכרונותיו. חוויותיו חמקו ממנו בין הסינפסות... גם טון דיבורו היציב, הבטוח, נקרא לחזור אל ליבת גופו ומשם הדהד חלושות. לעיתים ברעד.
אחרון עזב אותו – צחוקו. חוש ההומור שהיה למגן נפשו כל השנים. בדיחות הדעת שהסיתה את הקשב ממכאוביו. כאילו סירב ההומור להמשיך לסייע בפשע ההכחשה ונמלט מזירת האירוע. רק את מבטו הצהוב היה לו עכשיו, חם ומקרב תוך בגידה במבע פיו הכעוס. העיניים הטובות שהסגירו את נשמתו בכל פעם. זה מה שנותר עכשיו.
כשיבוא המוות וישאל לזהותו. "אדם", יאמר. לא יותר מכך. הוא לא יציין את שמו, שהיה שגור ואהוב בפי מכריו. לא ידבר על אישיותו רבת השבילים, לא יספר את קורות חייו מלאי האושר והכאב. גם לא יתאר בצניעות את כל שהעניקה הווייתו לילדיו.
