אנומליסה (2016 צ'רלי קאופמן)
רות נצר | 14/1/2017 | הרשמו כמנויים
אני מבקשת לשתף אתכם בסרט מיוחד ואחר, סרט מטריד שאינו נעים לצפיה, כשתחושה מטרידה זו היא כנראה הזדהות עם הגבור שחש את העולם כמטרד. קשה לנו לחבב את הגבור, כשבמקביל לגבור קשה לחבב בני אדם. אף על פי כן, ואולי בגלל כן, הסרט אינו מניח לצופה זמן רב אחרי צאתו מהקולנוע.
זה סרט אנימציה, מהסוג הקרוי אנימצית סטופ-מושן , שמספר על אדם משעמם, משועמם ומריר. שאינטראקציה יומיומית עם אנשים גורמת לו אי נחת ומצוקה, כולם נראים ונשמעים בעיניו אותו דבר, וזה מה שהאנימציה מבטאת כאן היטב.
הנתק הסכיזואידי-אספרגרי שלו מהעולם ומעצמו מבוטא היטב בפני בובת-הפלסטיק חסרי ההבעה של כל הדמויות בסרט. הקשר היחיד שהוא מצליח לקיים הוא עם צעירה ששמה ליסה, שהיא היחידה שפניה אינן הפנים הסטרואטיפיות, ויש לה הבעה משלה. מה שמאפשר לו להמשך אליה ולהתאהב בה הוא כנראה חוסר הבטחון החריף שלה, וחוסר הערך העצמי הבולט שלה. לידה הוא כנראה מרגיש בעל ערך ואז הוא גם מסוגל לראות את היחוד של פניה. אחרי לילה סקסי איתה הוא מציע לה נישואין, בלי להתחשב בעובדה שהוא נשוי ואב לילד. כבר בבקר כשהם אוכלים יחד ארוחת בוקר רואים את קשיי הקשר שלו כשהוא מעיר לה ללא הרף הערות בקורת על דבריה ועל האופן בו היא אוכלת. למחרת הוא מרצה בכנס על שווק מוצרים (האירוניה היא שהוא מומחה ליחס נכון ללקוח למען שווק מוצרים), אלא שאז רואים שהוא בהתקף חרדה, בלבול ופרנויה. עולה על הדעת שפריצת ההגנות שלו המנתקות אותו מקשר ורגש היא פתאומית ומהירה מדי, וכן הדחף הפתאומי לעשות מפנה קיצוני בחייו ולצאת מהשגרה המגוננת, מעוררים בו חרדה כאוטית. לכן בסוף הוא חוזר אל אשתו ובנו, מנותק וחסום כתמיד, והוא מביא לבנו מתנה – בובת פלסטיק יפנית שמניעה עצמה ומדברת מכנית-אוטומטית: יצור שמשקף את עצמו המנוכר.
במבט יונגיאני, הוא חי חיי פרסונה שמנותקת מפנימיותו. הוא מנותק מרגש, כלומר הוא מנותק מהאנימה שלו, היסוד הנשי בנפש שמאפשר קשר לרגשותיו ולרגשות הזולת ולקשר בין אישי. הבובה האוטומטית שהוא קונה לבנו משקפת את האנימה הכוזבת שלו, של אדם שציר אגו-עצמי שלו פגוע קשה, וחי חיי עצמי כוזב. ההיבט הטרגי הוא שאמנם מתוך בדידותו משהו בו עורג לקשר ולאהבה אלא שאין לו כלים מתאימים שיאפשרו את מימושם.
