פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
להשמיע או לשמוע

להשמיע או לשמוע

ד"ר ניצה ירום | 24/12/2009 | הרשמו כמנויים

להשמיע או לשמוע
את רשימת הפתיחה לטור שלי הקדשתי לברך את יוזמת פתיחת השיח המקצועי והציבורי דרך הפסיכובלוגיה. ואת הרשימה השניה אני חשה בצער שברצוני להקדיש לתופעה המצטיירת לפני – של ריבוי שיח, ריבוי במות, ריבוי כנסים, ריבוי איגודים מקצועיים. נראה שיותר ממה שהעגל רוצה לינוק רוצה הפרה להניק, יותר ממה שאנו רוצים להקשיב – אני רוצים להשמיע.
מה רע בכך?
השמעת קול היא דבר מבורך. אנזייה, בספרו :ה'אני עור' מדבר על הצעקה של התינוק כאיתות, כהתמלאות, כאות חיים. מטופלים נאבקים בטיפול לחפש ולמצוא את קולם הייחודי. שנים של חיפוש דרך, כל טיפוס והחלקה, של אימוץ קולות ו'מנטרות', של בדיקת טכסטים מוכנים כבגדים שהלובש מנסה על עצמו, מה מזה יכול להתאים לי? מציאת הקול, המילים, הדעה, העמדה – היא עניין קשה וחשוב.
ובכל זאת, מדוע עניין ריבוי במות ההשמעה של המטפלים נראה לי עניין מדאיג?
אתחיל בעניין היכולת לשמוע או להקשיב. מטופלים מספרים על ראשית המשיכה שלהם למדיום הטיפולי או האנליטי כשפעם הראשונה בחייהם מישהו הקשיב להם. החוויה הייחודית הזאת, שמישהו מכוונן אליך ושומע אותך, היא חוויה מוטטיבית – שיוצרת רעידת אדמה. אני זוכרת את ההקשבה שפגשתי אצל הרולד סטיוארט, אנליטיקאי בריטי שנפטר לפני שנים ספורות, שהיה לי מורה וידיד. הרגשתי שאף פעם לא הקשיב לי מישהו בהתגייסות שכזאת, כפי שחשתי מצידו. כבר הייתי אשת מקצוע, כבר צברתי אי אילו שנות טיפול, ובכל זאת החוויה הייתה מטלטלת והזיכרון לא קהה. מישהו הקשיב לי באופן כל כך עמוק.
מול הזיכרון הזה עומדת התחושה שדווקא אצל כולנו כיום יש דחיפות להשמיע. ולעיתים קרובות אני ממש תוהה: כל האנשים הבוגרים הללו, שהתגייסו להקשיב לאחרים במצוקותיהם, כל כך בהולים להעמיד את ה'אני' שלהם במרכז - שישמעו את קולם, שישימו לב אליהם (אלינו)!
כיצד הפצע הנרקיסיסטי, שאליס מילר מדברת עליו כמרכיב המרכזי בבחירת המקצוע של אנשים במקצועות טיפוליים, נשאר פעור. כיצד אנו מתפתים ללחצים השיווקיים שמי שלא משווק – לא קיים. כיצד לא משנה כמה אתה בכיר או מוערך, הרעב הזה לא יודע שובע – שישמעו אותי, שאשמיע את עצמי, שדעתי תנצח, שהאסכולה שלי תהיה 'הנכונה'. המקשיב הצנוע מתגמד מול אורות הזרקורים של תרבות 'הסלסבס', מול הדחף הילדותי 'אני, אני, אני'.
חבל! אכן קשה מלאכת ההקשבה, אך יש מלאכות קשות ממנה, ומי שמקשיב כיום בחדר הטיפולים, איננו מחוייב לדממה ואי ניגלות שעלולות להוליד תחושת חשך חושי, במטפל ובמטופל, כפי שהיו הדברים בעבר בפסיכואנליזה ובטיפול. אולם אם ויתרנו על ההקשבה העמוקה לטובת 'הבלטת' ההעברה הנגדית עד שאנחנו ממלאים את הבמה כולה – הרי שאנו משליכים את התינוק עם מי האמבט. וחוץ מזה, יש בזה משהו די מבייש.
להתראות,
ניצה

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

למה נהייתי פסיכולוג ? 'שכחנו לאחל שנה אזרחית טובה גם לפסיכולוגים' נכתב באתר זה בתחילת השבוע, והאיחול...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

Yigal Ben HaimYigal Ben Haim3/1/2010

מתאים לתחושתי. מזה זמן ש אני חש כי עודף המלל המקצועי כולל שלי שווה התיחסות. כשלעצמי תרבות באכות כמו ספרות , הצגה,קונצרט וכו מעשירה וממתנת אצלי את העודף הפרשנות שמסבירה הכל.קצת פחות לדעת עם יותר ענווה. יגאל בן חיים

עינב לבניעינב לבני31/12/2009

להשמיע ולהשמיע. ד"ר ירום הנכבדת, אינני מבין על מה את צערך וכעסך. הרצון של אנשי מקצוע להשמיע את דבריהם רצוין והגיוני,
רצוי כיוון מטרת הכנסים, עד כמה שידוע לי, היא הזדמנות לחלוק ידע וניסיון ולאפשר לאחרים לחשוב, ללמוד ולהעשיר את עולמם המקצועי, ואם אין את מעוניינת להיות שותפה לכך או שדובר זה או אחר אינם מעניינים אותך להבנתי את לא מחוייבת להיות נוכחת.
הגיוני כיוון שבמקצוע בו אתה באופן עקבי שם את האחר במרכז וקולו הוא המשמעותי,אפשר שנכון שתהיה למטפל, במה לגיטימית לשים את עצמו במרכז ולהשמיע את קולו. יותר מכך נראה כי גם את בוחרת לא פעם להשמיע את קולך במדיות שונות, במה ניבדלת וראויה יותר דרכך משל האחרים?.
אם יש משהו שמלמדת התופעה של ריבוי האיגודים והכנסים זה שיש לנו צורך חזק להשתייך ולתקשר עם אחרים באופן פתוח וטבעי יותר. במקצוע שברובו מחייב אותך ביום יום, לנפרדות,בדידות, עומס רגשי וביטוי אישי זהיר, מדוד ומצומצם אולי נכון שתהיה האפשרות לחיבוד ושיח.
וכן אפשר שהפצע הנרקיסיסטי לא מחלים גם אחרי שנים של עשייה, אבל האם עלינו לבקר את עצמנו על כך או אולי מותר שנפנה את יכולותינו המקצועיות קצת לעצמנו ונגלה כלפינו מעט אמפתיה ?

שני סמאישני סמאי29/12/2009

מקשיבה ומגיבה. ורוצה להתייחס לשני דברים עיקריים-
הראשון הוא הפצע הנרקסיסטי עליו מדברת אליס מילר. ואכן, לפי דעתי יש משהו בבחירה במקצוע טיפולי שהוא בבסיסו לא רק להקשיב לאחר במצוקותיו, אלא להצליח לעשות משהו מעבר לכך, ומעצם ההגדרה הזו- אנו חייבים להשמיע את קולנו. ונכון, לצד הסיפוק הכרוך בעזרה, הבנה מעמיקה, הקשבה, נמצא גם הסיפוק ביכולתנו להשפיע, לשנות.
השני הוא שאכן יש תחושה חזקה שבתרבות בה אנו חיים כיום- בה הכל כל כך מהיר, משתנה, ונזיל- שיש צורך מתמיד להצליח ולייצר משהו חדש, לכאורה "לספק את הסחורה". אבל הצורך הזה- (במינון הנכון וללא ייסורים שעלולים לעתים להתלוות אליו)- הוא גם זה שעוזר לנו לא לקפוא על שמרינו, לשמור על יצירתיות, לחשוב מעבר, להתפתח כל הזמן.
והנה אמרתי את דברי. בהחלט סיפקתי צרכים נרקסיסטיים שלי. אבל יחד עם זאת- הייתי צריכה להיות סקרנית מספיק להיכנס ולקרוא דברים שמעניינים אותי, לחשוב, להגיב, לצפות לתגובות - ואני מאמינה שכל אלו, מעבר לסיפוק אישי שיכולים להוות עבורי (אינטלקטואלי או רגשי), בהחלט יכולים לתרום גם להתפתחות מקצועית- הצורך להגיב מחייב לחשוב באופן מעמיק יותר על סוגיות משמעותיות לטיפול, להצליח ולנסח דברים באופן מובן (לאחר ולי גם יחד), וכן- גם לחדד את יכולת ההקשבה.
עם זאת, ברור גם שאנו מביאים חלקים אחרים שלנו בסיטואציות והקשרים שונים. הדברים שאומר, האופן בו הם ייאמרו, המינון שלהם (וכו'...)- יהיו שונים בין אם, (למשל :) ), מדובר בתגובה בבלוג, או בתגובה בחדר הטיפולים. וזו אחת ההבחנות החשובות שאני לוקחת עמי מהדיון עד כה.

חן גרשוניחן גרשוני27/12/2009

את צודקת מאוד. מי שצריך להשמיע זה המיעוטים הנוירולוגיים. אכן, אנשי מקצוע צריכים להשמיע הרבה פחות ולשמוע הרבה יותר.
לדוגמא: בישראל פועלות מספר קהילות של מיעוטים נוירולוגיים, כגון 'אס"י - קהילת אנשי הספקטרום האוטיסטי בישראל' (אתר: http://aci.selfip.org פורומים: http://aci.selfip.org/forums/index.php ), 'קהילת האנשים הרגישים מאוד בישראל' (אתר: http://www.facebook.com/group.php?gid=100033427197 ), וכו'.
אנשי מקצוע, לעומת זאת, כותבים מאמרים הנוגעים ישירות לחברי הקהילות הנ"ל מבלי להיוועץ בהם כלל. התוצאה, על פי רוב, היא שאנשי המקצוע כותבים דברים שגויים לחלוטין... דוגמא נפוצה היא התעקשותם של אנשי המקצוע להגדיר את האוטיזם כהפרעה, בעוד מרבית חברי קהילת אנשי הספקטרום האוטיסטי, הן בישראל והן בחו"ל, רואים באוטיזם שונות לגיטימית המהווה מרכיב חיוני בזהותם העצמית.