צבע אדום | תמי שלו

חברי הקהילה | 16/11/2015 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

"צבע אדום! צבע אדום!" אני שומע את הקריאה וישר מתרומם מהכיסא, בלי לחשוב, כמו קפיץ שמנתר מהקופסה. אני אומר לעצמי שאני כבר לא פוחד, ששום דבר לא יקרה.

ואפילו שמלמדים ללכת בשורה ולהיצמד לקיר, תמיד יש את הנדחפים. אני חושב על הקיר, מי מסתכל עליו בכלל? אבל כשיש צבע אדום, כולם נדבקים אליו. והוא כבר לא קר.

ולודה המורה, ישר רואים שהיא בלחץ. יש לה שפם של זיעה, כמו למנשה האינסטלאטור. אבל לודה, כמו שהיא מזיעה כמו גבר, ככה היא מנגבת בעדינות, מתופפת עם האצבע על שפם המים שלה ומנגבת אותו.

כשאני רץ, הולך, איך שתקראו לזה, למרחב המוגן, כל המחשבות באות לי, אבל בבלגן, ואני מנסה את הכול: לנשום, לכווץ אגרופים, לפתוח, בדיוק כמו שהסבירו לי.

והפחד שלי הוא כמו מעלית בבטן שעולה ויורדת במהירות. אני בכלל לא מזמין אותה, היא לבד מתחילה לזוז. וכשהכל יגמר ואני אחזור לכיתה ונלמד תורה, אז, רק אז, היא תחליט להיתקע. אנחנו הולכים מהר בשורה, אחד אחרי השני. אמא שלי, כשהייתי הולך על הקורה בגינה, הייתה שרה לי "עקב בצד אגודל, עקב בצד אגודל". עכשיו הקול שלה שר לי בראש. אני אמרתי לכם, הכול מתבלבל לי. ואני חושב על העמוד בגן השעשועים, הגבוה הזה, שהתגלצ'תי עליו והייתי מבסוט, אבל פתאום לא יכולתי להתגלצ' עליו יותר, ואימא שלי חיכתה לי למטה, הרימה את הראש ואמרה "תתגלצ' עומרי, תתגלצ' אני כאן, מחכה לך, אתה אמיץ, תתגבר" ואני התגלצ'תי וכשהגעתי למטה, אמא חבקה אותי וראיתי בעיניים שלה שהיא גאה בי.

ואני מנסה להיות אמיץ, כמו בגן השעשועים.

עכשיו החליטו שנרוץ בשורה, אבל מי מקשיב, מהר מאוד אנחנו הולכים בגוש. לודה צועקת "זה מסוכן שאתם מתקבצים," אבל אנחנו כמו הציפורים, כשהן הולכות לישון הן כולן נדחפות לעץ ומצייצות ומצייצות, כאילו כל היום לא דברו אחת עם השנייה. "איזה רעש הן עושות," נחמה השכנה אומרת, "הנה הן יודעות שהמבול מגיע." ואני לא מבין, אצלנו פה בשדרות אין בכלל מבול.

אמרו לאמא שלי שחשוב לשמור על שגרה. אמא שלי, שלוקחת אותי לפסיכולוגית מומחית בבאר שבע, עושה כל מה שאומרים לה.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

וכל בוקר מוקדם כשהיא הולכת לעבוד במאפיה, חסיבה השכנה באה לשמור עלי. אנחנו גרים דלת ליד דלת, וחסיבה היא זקנה, לא ישנה טוב בלילה, והיא גם ככה ערה, אז לא אכפת לה. יש לה כורסא אצלנו שהיא שלה, היא יושבת מחכה, וברגל שלה פורחת שושנה, שעושה לחסיבה רק צרות.

אחרי שאמא באה מהעבודה, היא מעירה אותי בעדינות ומלטפת לי את הראש, ויש לאמא שלי ריח של לחם חם. היא מכינה לי שוקו, וגם טוסט מרוח בחמאה. ובבוקר כשאני איתה אני רוצה לצעוק, לדבר, שהמילים יצאו לי מהפה, אבל הגוגאים שאספתי עשו ערמה ואני לא יכול. ואמא אומרת עומרי "אינתא עומרי" וצוחקת. וגם אני, אבל רק בפנים.

ועכשיו כשהגענו למרחב המוגן, מתחילים לשיר "נפילה – בום, אפשר לקום, את הגוף ננער ננער"*, אני מתנער מתנער ונטע צוחקת ואומרת "לולב".

אני מסתכל על נטע, יש לה שני תפוחים בלחיים אבל עכשיו היא לבנה, לבנה. ואני חושב על אמא ומחכה להודעה שלה. מאז שאני קטן בלילה היא באה לכסות אותי, וכשאני חולה היא שוכבת על הרצפה בחדר שלי, ומחכה ומחכה עד שאני נרדם.

וכולם אומרים שזה בגלל המלחמה ההיא שאמא שלי כבר לא אותו דבר ומזל שאלוהים החליט להשאיר לה אותי. אבל אלוהים, אני לא מבין אותו, איך הוא בוחר את מי להשאיר.

ואני מרגיש שהכל רועד, אני רגיל כבר לבום בומים האלה, כמו היריות ביום הזיכרון, כשהחיילים מסודרים בשורה ויורים, ואני רץ לדשא ואוסף את הקליעים, מכניס לכיס. ואמא צוחקת אפילו שמקודם היא בכתה.

אלעד צועק "זו כיפת ברזל". אלעד שואל אותי "עומרי זה נפל רחוק או קרוב?" ונטע קופצת ואומרת

"זה בשטח פתוח", ואלעד עונה "מה פתאום יא אבלה, זה קרוב" ולודה צועקת "תהיו בשקט ואל תזוזו, שלא יבוא עוד אחד". ואצלי הגוגואים מתנדנדים. ואלעד דוחף אותי "עומרי יא מפגר, תפסיק לרעוד". ובכיס אני מחזיק חזק חזק את ספר התהילים הקטן שממי נתנה לי, גם לאבא שלי היא נתנה שרשרת מגן דוד והוא היה מחזיק אותה חזק חזק. ואמא תמיד אומרת "כאילו שזה עזר לו".

אמא שלי מדליקה נר נשמה שמחזיק חודש שלם ליד התמונה של אבא שלי בסלון, ככה היא רוצה, שתמיד ידלוק נר. ואני, כל פעם שהיא לא בבית, עובר לידו ומכבה אותו. לא יודע, מה מתים צריכים אור?

פעם הכנסתי את שתי האצבעות לאש שכל הזמן רוקדת-רוקדת ולא מפסיקה ובבת אחת היא נעלמה. לא מבין איך. אבל אמא שלי פתאום הייתה לידי תפסה אותי בכתפיים חזק וטלטלה אותי וחזרה ואמרה "למה עומרי, למה?" והקול שלה היה כמו רוח ואני, אני צעקתי "את שקרנית, הוא לא אהב אותנו, הוא עזב אותנו, הוא לא שומר עלינו מלמעלה, כי הנה עובדה, יש צבע אדום". והדמעות ירדו לאמא. ואני רצתי לחדר וסגרתי את הדלת ולא נתתי לה להיכנס.

ובלילה הקשבתי טוב טוב שהיא לא תפתח את הדלת ותסתובב ברחובות, ושהעיניים שלה לא יזוזו מצד לצד, ושבבוקר לא יגידו שהיא מסתובבת בחושך ומדברת לכוכבים. וממי אומרת לה "יא בינתי אולי תעברו למקום אחר", ואמא לוחשת לה שהיא לא נפרדת ממנו. היא חושבת שאני לא שומע אבל אני שומע הכל. אני שומע גם את הרגל עם השושנה שחסיבה השכנה גוררת, אבל את השריקה של הקאסם אני מכיר הכי טוב.

ולודה אומרת, והיא מחייכת והיא יפה, יפה, "זהו זה, נגמר. להסתדר בזוגות".

ונטע מסתכלת עלי ושואלת אותי "רוצה להיות בזוג? אפשר לחזור לכיתה!"

ואני עונה "כן" ונותן לה יד.

ונטע ואני שרים "הכל עבר וטוב לי שנגמר. יש!"*

אני ונטע צוחקים והגוגואים גם.

* מתוך השיר "צבע אדום", אשלים