פסיכוזה 4.48
רננה אלרן | 28/7/2015 | הרשמו כמנויים
אתמול עשיתי את הדרך הארוכה עד תאטרון חיפה כדי לצפות במחזה שנכתב על ידי המחזאית הבריטית שרה קיין - "פסיכוזה 4.48".4:48 בבוקר. 4:48, שעה אקראית, רגע לפני עלות השחר, שעה שבה גווני הנפש משתנים. על הבמה עולים קרעי מחשבות, שברי נפש. בין שני השחקנים לבין הקהל ניצב קיר זכוכית, חוצץ בין הצופים לבין סערת הרגשות המשתוללת על הבמה, צורמת ומצמררת כמו חריקה של ציפורן חדה על לוח.
"ב-4.48 כשהדיכאון בא לבקר..."
מה שמתגלה מבעד למחיצה הוא דיכאון סוער, מאיין, מפרק, החושף את הגרעין הפסיכוטי הפועם בתוכו. שכן הדיכאון בשיאו מעוות את המציאות, מוחק את העצמיות, את היצירתיות, את המחשבות, את השמחה אך גם את הבכי. הדיכאון איננו עצב אלא חידלון וריקנות. אור פנימי שנכבה. מוסיקת חיים שמפסיקה להתנגן.
"ב-4.48 לא אדבר יותר..."
קשה לתקשר עם הדיכאון, קשה להזדהות רגשית עם מה שרואים מבעד לזכוכית, ולפרקים השחקנית נראית שקועה לגמרי בטקסים פרטיים המתקיימים בתוך בועה אוטיסטית מנותקת. גם המילים, הנשק והנחמה של הכותבת, מתפרקות אט אט להברות חסרות משמעות. ומהעבר השני, מילותיו של הרופא אף הן אינן מצליחות להבקיע את קיר הזכוכית, נשארות מקצועיות, מוגנות, יודעות.
"ב-4.48 כשהשפיות באה לבקר, למשך שעה אחת ושתים עשרה דקות, אני בדעתי הצלולה, כשזה יחלוף אני שוב אעלם, בובה מפורקת..."
ועם השפיות יבוא גם הכאב המענה, הבושה על העליבות, האשמה על הזעם מחרב העולמות, הגועל מהגוף הבזוי והבוגד.
"ב-4.48 אני אשן..."
"למות: לישון -
כן, זה הכל - ולהגיד שבְּשינה
אנחנו מחסלים את מכאובי-הלב
ואלף המכות שהבשר-ודם
יורש. צריך להתפלל באדיקות
לְסוף שלם כזה – למות: לישון -
לישון - אולי לחלום."
(שייקספיר, המלט)