פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Richard Van Mensvoort
Richard Van Mensvoort ©
זכור אותי
התמרות וביסקוטי עם פירות יבשים

התמרות וביסקוטי עם פירות יבשים

רננה אלרן | 17/1/2014 | הרשמו כמנויים

לא הייתה תקופה בחיים שלי שבה אפיתי יותר מאשר בשנתיים שבהן עבדתי במחלקת נשים סגורה. הייתי חוזרת הביתה אחרי שמונה שעות עבודה, ניגשת ומוציאה קמח, סוכר, ביצים, שמן, קינמון. מחממת תנור, פותחת, מודדת, שוברת, בוחשת, יוצקת, בוזקת, אופה. ורק כשהריח המתוק היה מתחיל להתפשט בכל הבית משהו היה קצת נרגע בי, והייתי מתפנה לעולם הביתי שלי. בגלל שהצטברו כל כך הרבה עוגות (יותר מהכמות שבני ביתי יכלו לאכול), התחלתי להביא איתי עוגות לאן שלא הלכתי. חלק מהעוגות התחילו למצוא את דרכן גם אל ארוחות הבוקר השבועיות במחלקה. פעם בשבוע היינו נעמדים במטבח. בדרך כלל אחת האחיות הייתה חותכת סלט והיינו אוכלים את מה שהגיע מהמטבח של בית החולים - לחם לבן, ביצים, גבינה לבנה, זיתים. ואז נוספו לפעמים עוגת גזר, או לחם תירס, או עוגיות שיבולת שועל. אני זוכרת את התגובות בהתחלה. למה את מביאה עוגות? את רוצה שנהיה יותר שמנות? ואפילו (בצחוק..): את מנסה להרעיל אותנו, נכון? הפרנויה חגגה. אבל העוגות כנראה היו טעימות. לפעמים אפילו מישהי אחרת מהצוות הייתה מביאה עוגה משלה. אחרי כמה חודשים מנהלת המחלקה אמרה יום אחד, כשעוד עוגה הופיעה: היא מביאה לנו עוגות פשוט כי היא אוהבת אותנו. חייכתי חיוך נבוך. זאת הייתה תגובה מאד מביעת אמון, אבל גם היא לא הייתה מדוייקת. אני חושבת שבעצם גם אני לא ממש ידעתי למה.

קופצים שנתיים קדימה. ארוחת בוקר שבועית של צוות המרפאה. פעם בחודש כל קבוצה מביאה סלטים, ממרחים, עוגות, פשטידות. הכל מושקע וטעים. אני שומעת מהצד שיחה מבודחת של שתי נשות צוות. אחת מוציאה עוגת שמרים שקדים יפיפיה. השנייה מתפעלת: וואו, זה את הכנת? השניה מגחכת: מה אני, רננה?!
והנה מסתבר שהדפוס חוזר על עצמו. אז למה בכל זאת אני ממשיכה בזמן שאין לי לאפות עוגות? ובכלל, מה זאת תרבות האוכל המאד מפותחת שיש אצל מטפלים? עוד לא עבדתי במקום טיפולי שלא היה בו פורום כלשהו שמביאים אליו בסבב אוכל...

ובעצם זה בכלל לא מפתיע. אנחנו הרי עסוקים ברמה יומיומית בלהכניס ולהוציא. השלכות והפנמות. תחושות בטן. הזנה ועיכול. חלב לבן חלב שחור. פותחים את הלב ומשאילים את הנפש. מאפשרים כניסה לרוחות פרצים קרות וסופות ברקים משתוללות ויובש מדבר. לא תמיד יש מקום. לא פעם יש הצפה ואי אפשר להכיל. לפעמים מבינים רק אחרי שנים מה בעצם היה כאן. אבל עבודת ההתמרה כל הזמן מתרחשת. החומרים נבחשים, מתהווים, מתגשמים, מתעכלים.

אבל טוב שזה כך. ומזל שפעם בשבוע אנשי צוות יכולים לשבת ביחד ולאכול ולפתוח את הלב אחד אל השני. ואיזו ברכה זו שאפשר לצאת אחרי יום במחלקה או במרפאה או בקליניקה ולאפות עוגה, לשתול נענע בעציץ במרפסת, לשיר בקול רם עם הרדיו, או סתם לצאת להליכה באוויר הפתוח. זה ממש הכרח שכל אחד יוכל למצוא את הדרך שלו לחלוק, לפרוק, לפרק וגם להתפרק לפרקים. כי בלי היכולת הזו לעבד ולשתף, כנראה שהיינו גם אנחנו משתגעים.

כיום אני אופה פחות וכותבת יותר. אל תוך קלחת המכשפות שלי אני משליכה מילים, משפטים, צחוק, שתיקות, דמעות. ממלמלת לחשים ובוחשת. אבל היום לכבוד ט"ו בשבט אני מכינה עוגיות ביסקוטי עם פירות יבשים.

http://www.carine....shvat

עוד בבלוג של רננה אלרן

'הרימו ראש, הרימו. יש לי חלום שיבוא יום ונהיה קהילה גדולה ושיהיה לנו מצעד גדול ושכולכם תצאו מהארון ויהיה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אבישי דוניראבישי דוניר5/2/2014

ישיבות צוות. אנחנו מגישים מידע, מנתחים אותו ומעכלים אותו. מידע וידיעות הם סוג של אוכל...

צחי כהןצחי כהן17/1/2014

Psychoanalysis is all about bananas :). ובעברית זה עוד יותר מצחיק ועצוב