פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אנחנו והם - עתידה של אשליה?

אנחנו והם - עתידה של אשליה?

רננה אלרן | 29/6/2020 | הרשמו כמנויים

"מחלה היא קוטב-הלילה של החיים, אזרחות מעיקה. כל מי שנולד אוחז בידו אזרחות כפולה, בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. ולמרות שכולנו מעדיפים להשתמש רק בדרכון הטוב מבין השניים, במוקדם או במאוחר כל אחד מאתנו נאלץ, לעיתים רק לפרק זמן קצר, לזהות את עצמו כאזרח של אותו מקום אחר." (סונטאג, 1978)

סוזן סונטאג, סופרת והוגה פמיניסטית, כתבה את שורות הפתיחה האלו לספרה "המחלה כמטאפורה", שיצא לאור בשנת 1978, בעודה חולה בסרטן. באמצע החיים היא מצאה את עצמה אזרחית של ארץ אחרת, ארץ החולים. חייה בתור אדם בריא ומתפקד לא הכינו אותה לקשיים ולחרדות המלווים התמודדות עם מחלה קשה. היא גילתה על בשרה שלא די בהתמודדות עם המחלה עצמה, אלא עליה גם להתמודד עם תפיסות חברתיות ועם הדרך שהעולם מסביבה מגדיר ומדמיין את המציאות שבה היא נמצאת. בספרון קטן ונוקב היא מתארת לא מחלות, אלא את המטפורות החברתיות של מחלות שונות, בייחוד מחלות שאין עליהן מספיק ידע ושאין להן מרפא או תרופה ידועה.

בעבר, מחלות כגון צרעת או דבר ("המגיפה השחורה") הילכו אימה על הציבור והולידו רעיונות שונים לגבי מקור המחלה, הסיבה להופעתה (עונש משמיים) והדרך שבה יש לנהוג בחולים (להוציא אותם מהמחנה). סונטאג כתבה על מחלת השחפת ועל ההילה הרומנטית והמלנכולית שנקשרה למחלה זו, מחלה של אומנים וסופרים חיוורים וסוערים. היא כתבה על מחלת הסרטן, שזכתה לעולם דימויים של מלחמות וקרבות שהגוף מנהל כנגד פולש פנימי, גיס חמישי מבפנים שתוקף את המערכת ושיש להילחם בו ("האגודה למלחמה בסרטן"). מחלה נוספת שהעסיקה את סונטאג, שכתבה חלק המשך לספרה בשנת 1988, היא מחלת האיידס, שבראשיתה ואף היום עוררה בהלה ציבורית ושלל תיאוריות לגבי הופעתה של המחלה כסמן של שחיתות מוסרית ומינית. גם הפרעות נפשיות חמורות, כגון סכיזופרניה (שמכונה לעיתים "הסרטן של המוח"), מעוררות את הדימיון התרבותי כשהן נוגעות בפחדים מאובדן אנושיות, מאלימות מתפרצת ומהתפוררותה של המציאות הממשית.

למעשה, נראה שככל שאנו יודעים פחות על מחלה מסויימת, ובפרט כאשר המחלה מצליחה להפעיל את הפחדים העמוקים ביותר שלנו כבני אדם – כך היא זוכה ליותר מקום בדימיון הציבורי ולמטפורות שונות שמבקשות לתת לפחד פנים ושם. ויתכן שמטפורות אלו הן בלתי נמנעות. יתכן שהן הדרך שלנו כבני אדם להתמודד עם הפחדים העמוקים שלנו, עם מה שנמצא מעבר לשליטתינו, ועם הלא-נודע. אלא שעולם הדימויים התרבותי שרואה מחלות ואת החולים בהן כשייכים למציאות אחרת, חוטא לאמת בכך שהוא יוצר אשלייה של "אנחנו" ו-"הם". "אנחנו" הבריאים, ששומרים על תזונה נכונה, עושים ספורט כמה פעמים בשבוע, לא מעשנים, עושים בדיקות רפואיות בזמן – "לנו זה לא יקרה". "הם" החולים, בוודאי עשו משהו שגרם לכך שהם חולים, לא שמרו על עצמם, התנהלו בחוסר אחריות, עוררו עליהם את זעם האלים או את הקארמה של היקום. זוהי אשליה של חסינות שמאפשרת לנו להסתובב בעולם בתחושה של ביטחון, תוך הכחשה של הסופיות והשבירות האנושית והשלכתה על "האחר", שהוא לא אנחנו.

אחד הדברים שקורים לאדם שחלה במחלה קשה, חווה אובדן של אדם אהוב, או התמודד עם משבר נפשי, הוא שבירת אשליית החסינות. אנשים עשויים לשאול את עצמם "למה זה קרה דווקא לי?" ולתהות על הסיבות למשבר. אך בין אם הם מצליחים למצוא סיבות ומשמעות לכך או לא, מחלה ומשבר מפגישים את האדם חזיתית עם חוויה של חוסר אונים, תלות והזדקקות, פגיעות רבה ושבירות, פיזית ונפשית. הגוף בוגד, הנפש בוגדת, והמוות הופך מעתיד רחוק ומעורפל לנוכחות חיה וממשית, כזו שנמצאת תמיד מעבר לפינה. גם אם לאחר שאדם מחלים חוויית השבירות והסופיות הופכת להיות פחות חדה, היא משאירה את חותמה, כמו צלקת. הרבה יותר קשה להכחיש את הפגיעות אחרי שפוגשים אותה. הרבה יותר קשה להסתובב בעולם בתחושה שלי זה לא יקרה אחרי שמשהו אכן קרה. הפיצול בין "אנחנו" ו-"הם" נסדק.

אשליית החסינות יכולה גם להיסדק עקב הופעתה של מציאות חיצונית בלתי ניתנת לשליטה – אסונות טבע, מגיפות, מלחמות – שמותירות אחריהן נפגעים בגוף ונפגעים בנפש. אירועים אלו לרוב אינם מבחינים בין דם לדם, בין עני לעשיר, בין שחור ללבן. לרגע אחד כולנו מרגישים בתוך מציאות משותפת (גם אם עדיין כל אחד נמצא בתוך הסירה שלו) והמשבר החיצוני יכול להוות דבק חברתי המעורר גילויי סולידריות וערבות הדדית. אך מכיוון שהזיכרון האנושי הוא קצר, חזרה לשיגרה לרוב משכיחה מאתנו שוב את תחושת שותפות הגורל גם עם החלש והאחר בחברה.

המפגש בין משברים המצמיחים תחושה של ביחד, קהילתיות ועזרה הדדית, לבין הנטייה האנושית לשכוח, להכחיש, להפריד ולשגות באשליות, מעלה ללא הרף את השאלה: איזה צד במשוואה זו יצא כשידו על העליונה? האם זו תהיה היכולת לראות את נקודות הדמיון המחברות בין אנשים ומובילות לאחריות חברתית, או הנטייה להרחיק את השונה ממני ולהשליך את החרדות הקיומיות ואת השנאה על הזר והאחר? פרויד ניסח זאת היטב במסה בשם "תרבות בלא נחת" שבו שרטט את חוסר הנחת כמאפיין הכרחי של התרבות. התרבות לעולם תהיה ללא נחת, ללא פתרון סופי, מכיוון שישנו מאבק מתמיד בין כוחות של אהבה, חיים וחיבור, לבין כוחות של מוות, הרס, פירוד ופירוק. כמו חיים ומוות, האחד אינו מתקיים ללא השני.

האתגר הוא אולי להמיר את אשליית החסינות בבניה של תחושת חוסן, של הפרט ושל הקהילה. חוסן לא מכחיש את חוויית השבירות ומשליך אותה על האחר, אלא יכול להתקיים לנוכח ולאורה של הפגיעות האנושית ומתוך הכרה שכולנו כבני אדם חולקים אותה. יתכן שאפשר להתחיל לדבר לא על "בריאות הנפש" (ביטוי מעט מכובס שלרוב מצביע על הפרעות נפשיות) אלא על בניית חוסן נפשי, שנחוץ לכל אחד מאיתנו על מנת לצלוח את אתגרי החיים המודרניים המהירים עד אימה ועמוסים ללא סוף. ונחוץ לנו לא רק חוסן נפשי אישי אלא גם חוסן קהילתי – היכולת של הקהילה להכליל בתוכה שונות, להרחיב את השוליים ולאפשר מגוון אנושי, נפשי ופיזי. אולי אז נוכל להביט מעבר לאשליה אל עתיד אחר.

מקורות:
סוזן סונטאג, המחלה כמטאפורה, (תרגום מאנגלית: יהודה לנדא) 1980, תל-אביב: עם עובד.
זיגמונד פרויד, תרבות בלא נחת: ומסות אחרות, (תרגום מגרמנית: אריה בר), 1988, תל-אביב: דביר.

עוד בבלוג של רננה אלרן

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.