פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אַתְּ יְכוֹלָה לָלֶכֶת, אַתְּ יְכוֹלָה לַחֲזֹר, אֵין שׁוּם בְּעָיָה - קריאה בשירי חיה סדן

"אַתְּ יְכוֹלָה לָלֶכֶת, אַתְּ יְכוֹלָה לַחֲזֹר, אֵין שׁוּם בְּעָיָה" - קריאה בשירי חיה סדן

גיא פרל | 14/7/2015 | הרשמו כמנויים

"אַתְּ יְכוֹלָה לָלֶכֶת, אַתְּ יְכוֹלָה לַחֲזֹר, אֵין שׁוּם בְּעָיָה" - קריאה בארבעה שירים מתוך 'אכלתי פרחים' מאת חיה סדן (הוצאת ספרי עיתון 77, 2015)

*
כְּבָר הַרְבֵּה זְמַן שֶׁאֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב שִׁיר עַל בֵּית הַחוֹלִים לִמְשֻׁגָּעִים
אֵיךְ נַחְתִּי שָׁם, אֵיךְ כֻּלָּם עִשְּׁנוּ. אֵיךְ הֵבִיאוּ לִי תְּרוּפוֹת אֵיךְ
הָיוּ צַלָּחוֹת פְּלַסְטִיק צְהֻבּוֹת וְעָרַכְנוּ שֻׁלְחָנוֹת. אֵיךְ דֶּבִּי הִתְקַשְּׁרָה
לְבַעֲלָהּ כָּל הַזְּמַן וּבָכְתָה כִּי הוּא לֹא נָתַן לָהּ לִרְאוֹת אֶת הַבַּת שֶׁלָּהּ, אֵיךְ
יָשַׁבְנוּ בַּקְּבוּצָה וַהֲכִי מוּזָרָה אָמְרָה לִי אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁאַתְּ לֹא כָּמוֹנוּ אֲבָל אַתְּ כָּמוֹנוּ.

אֶת הַכֹּל אֲנִי זוֹכֶרֶת בְּחִבָּה
אֲנִי רַק מִתְּאֲוָה שֶׁתִּהְיֶה שָׁם מִישֶׁהִי בַּפֶּתַח שֶׁתֹּאמַר
אַתְּ יְכוֹלָה לָלֶכֶת, אַתְּ יְכוֹלָה לַחֲזֹר, אֵין שׁוּם בְּעָיָה

לפנינו שיר נפלא, פשוט רק לכאורה, שהשורות החותמות אותו טוענות אותו במורכבות ורגש עז וגורמות לקריאה מחודשת בו. עד לאותן שורות, מובא תיאור האשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי בטון מעט פשטני ודיווחי. הרושם הנוצר אצל הקורא דומה, להערכתי, למצבה התודעתי של המשוררת בימי אשפוזה – הרשמים מן הסביבה נקלטים באופן מעומעם, מקוטע וכמעט ללא תגובה רגשית. אין עיבוד, פרוש, פרספקטיבה או התנגדות. דומה כי אל המנוחה המתוארת בשורה השנייה נלווית גם הפוגה בתנועה הנפשית, והחוויה בכללותה נזכרת בחיבה. רק בשורה שלפני אחרונה מופיעה לראשונה עדות למצוקה וחוסר, וזאת בדמות משאלה מוזרה – "אֲנִי רַק מִתְּאֲוָה שֶׁתִּהְיֶה שָׁם מִישֶׁהִי בַּפֶּתַח שֶׁתֹּאמַר / אַתְּ יְכוֹלָה לָלֶכֶת, אַתְּ יְכוֹלָה לַחֲזֹר, אֵין שׁוּם בְּעָיָה". ברמה הגלויה לעין, ניתן להתייחס אל המשאלה כאל ניסיון לשמר את בית החולים כמקום מפלט איליו ניתן יהיה לחזור בשעת מצוקה. אבקש להציע פרוש מורכב יותר למשאלה זו. לתחושתי היא מביעה השתוקקות ליכולת תנועה רכה ומווסתת יותר בין עולמות – בין החוץ לפנים; בין המודע ללא-מודע; בין השפוי לבלתי-שפוי; בין השקט, המאורגן והצפוי לבין הסוער, הפרוע והבלתי צפוי. גודש בעולם הפנימי, המאיים להתפרץ אל החוץ, מוביל לסבל ואף למשבר המחייב צמצום ועצירה כמעט מוחלטת. כוחו הגדול של השיר הוא בהיצמדותו הכמעט מלאה אל התודעה במצבה המצומצם - רק המשאלה המסיימת אותו מעוררת בנו תובנה ביחס למה שקדם לצמצום והוביל איליו, וביחס לקושי עמו מתמודדת המשוררת כאשר תודעתה סוערת, והגבולות בין העולמות המתוארים נפרצים. קושי זה מופיע בשירים נוספים בספרה של סדן. השיר 'חלון גדול די הצורך' (עמ' 14) עוסק בו באופן מפורש וישיר יותר, וגם בו מופיע האשפוז כביטוי לקושי לווסת את געש התנועה שבין הפנים לחוץ:
יֵשׁ נָשִׁים שֶׁהָיָה לַהֵן מַזָּל כָּזֶה לִפְתֹּחַ חַלּוֹן וּלְהַשְׁקִיף מִיָּד לְעֵשֶׂב יָרֹק.
פִּרְחֵי תְּכֵלֶת קְטַנִּים לָחֲשׁוּ לַהֵן "זִכְרִינִי" וּדְרוֹרִים נִשְּׁקוּ לאֲדָמָה.
כְּשֶׁאֲנִי פּוֹתַחַת חַלּוֹן מִיָּד טָסִים פְּנִימָה עוֹרְבִים וְצוֹרְחִים עָלַי,
אֲנִי חוֹבֶטֶת בָּהֶם בַּמַּטְאֲטֵא, וְאַתְּ יוֹדַעַת מָה הֵם עוֹשִׂים?
צוֹחֲקִים עָלַי, מְקַרְקְרִים לִי רַעַשׁ כָּזֶה, אַתְּ יוֹדַעַת, מַכְרִיחִים אוֹתִי
לִסְגֹּר אֶת הַחַלּוֹן, לִנְעֹל אֶת הַדְּלָתוֹת, לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹר,
מַכְרִיחִים אוֹתִי לְהַשְׁכִּיב אוֹתִי בְּמִטַּת בֵּית חוֹלִים, מַכְרִיחִים
אוֹתִי לְהַשְׁמִיעַ לִי מוּזִיקָה יָפָה מְאֹד וּשְׁקֵטָה מְאֹד,
קִרְקוּר כָּזֶה שֶׁאֲנִי חַיֶבֶת לְאַשׁפֵּז אֶת עַצְמִי בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיֶה לִי
שֶׁקֶט, מִצְטַעֶרֶת.

מן הקריאה בספר חשתי כי חרף הקושי המתואר מצליחה סדן - מורה וחוקרת ספרות - לווסת את הגעש הפנימי, ובנקודת המפגש בין הפנים לחוץ לברוא מתוכה עולם שמתקיימת בו האפשרות לאהבה ונחמה. הדברים בולטים, למשל, בשירי השער 'אני חולמת על ילדה' הפונים באהבה לילדה שטרם באה לעולם. אביא מתוכו את 'מתי תבואי' (עמ' 26) –
רָצִיתִי לִכְתֹּב לַךְ עוֹד דָּבָר. אֵינִי יוֹדַעַת מָתַי תָּבוֹאִי
וּבֵינְתַיִם הַכֹּל בְּסֵדֶר רַק הַדֶּשֶׁא מַצְהִיב
הַקִּפּוּל לֹא נִשְׁלַּם אֲנִי לֹא מוֹצֵאת
אֶת הַסֵּפֶר עַל הַחוֹלַם הַחַלּוֹן
פָּחוֹת נָקִי יֵשׁ עָלָיו
סִימָנִים גַּעְגּוּעַי בּאֱמֶת-בּאֱמֶת
מִינוֹרִיִים.
אֲבַל אֲנִי מְדַמְיֶנֶת שֶׁאַת פֹּה וְיוֹדַעַת מָה פֵּרוּשׁ
גְּאֻלָּה בָּאָה לְעוֹלָם

גם השיר הפותח את הספר - 'הכל אני יכולה לשנות' (עמ' 7) - ובין השאר מהווה בעיני הצהרה על מקום השירה בעולמה של סדן, עוסק באפשרות לתנועה בין החוץ לפנים. כמו בשירי השער 'אני חולמת על ילדה', זו תנועה שלא זו בלבד שאין בה עוד איום בהצפה, אלא יש בה את הכוח לברוא, לשנות ולרפא –
הַכֹּל אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁנּוֹת.
לְמָשָׁל, אֶת הַצֶּבַע וְהַזְּמַן שֶׁל מָה שֶׁזָּכַרְתָּ
וְאֶת הָאֹפֶן בּוֹ מַרְמִיטוֹת יְשֵׁנוֹת.
אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁנּוֹת מָה חָלַמְתָּ בַּלַּיְלָה
וּמָה תַּרְגִּיש כְּשֶתִּתְעוֹרֵר.
אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁנּוֹת אֶת הַגֶּשֶׁם, זֶה קַל,
וּקְצָת יוֹתֵר קָשֶׁה, אֲבַל אֶפְשָרִי,
לְשַׁנּוֹת אֶת צוּרַת הַחַרְגּוֹלִים.
אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁנּוֹת בַּרְוָזִים.
אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁנּוֹת אֶת הַשִּׁירִים שֶׁל אַלְתֵּרְמַן
וְלִכְתֹב אוֹתָם בְּמִלִּים חֲדָשוֹת וּבַחֲרוּזִים אֲחֵרִים.
אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁנּוֹת אֶת גּוֹרָל הַאֱדוֹמִים וְהַיְּהוּדִים
וְאֶת עֶרְכָּהּ של מְנַיָת טֶבַע בַּבֻּרְסָה הַאָמֵרִיקָאִית.
הַכֹּל אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁנּוֹת.
אֲנִי יְכוֹלָה לְהַגְדִּיל אֶת הַשִּׂמְחָה בָּעוֹלָם וּבַנֶּפֶשׁ.
אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁנּוֹת הַכֹּל
וְאֲנִי מַתְחִילָה.

תגיות:

עוד בבלוג של גיא פרל

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גיא פרלגיא פרל21/7/2015

תמיד שמח בתגובותייך אילה, אני מבין. למה את מכוונת בדבריך על השיר האחרון, אבל, מאמין ששירה, כמו חלום, יכולה ללכוד את הפן הארכיטיפי שבכל מצב רגשי - גם כאלו שבעולם האמיתי נתפסים כבעייתיים ואף גורמים סבל.

אילה אילוזאילה אילוז20/7/2015

שירים מרגשים. תודה על שירים מרגשים, שבאים ממקום של כנות גדולה. ביחוד ריגש אותי השיר השני. הכמיהה לחלון פתוח לעשב ירוק ופרחים תכולים, פרחי זכריני, במקום עורבים מתנפלים, שיש להסתגר מפני מתקפתם. והמלה מצטערת בסוף, קורעת לב ממש.
את השיר האחרון שהבאת, אני חווה אחרת ממך. אמנם יש בו את הרצון להביא לשינוי בנפש וליצור שמחה, אך הוא מאופיין במחשבות גדלות המאפיינות מצבים מסוימים. הכל אני יכולה לשנות, מתחיל השיר, ושורה לפני סופו, בשינוי סדר המילים במשפט שהוא משמעותי, אני יכולה לשנות הכל. גם אני הייתי רוצה לשנות את השמחה בעולם. רק לעיתים אני מצליחה.