פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ההרצאה הקצרה ביותר בעולם

ההרצאה הקצרה ביותר בעולם

עמית פכלר | 28/1/2011 | הרשמו כמנויים

קהל נכבד, חברי הפאנל, ערב טוב. ההרצאה שלי הערב תהיה קצרה במיוחד. הסיבה לכך נובעת מהנושא ומהתגובות שהוא מעורר ללא יוצא מן הכלל.
הנושא הוא: מהי האמת?
זה נושא קצת בעייתי, אני מודה, כי לפני שעונים על השאלה הזאת מוטב לענות על השאלה: "האם יש אמת?". אבל מאחר שהתשובה לשאלה זו היא חיובית (בניגוד למה שכמה הוגי דעות פוסט מודרניסטיים מנסים לשכנע אותנו) אני מדלג בחזרה לשאלה שהצגתי בתחילה – מהי האמת?
ובכן, הרשו להציע תשובה. אמרו אותה קודם לפני, וכמו שהמציאות מוכיחה, זה לא משנה.
אחלק את התשובה לשני סעיפים:
א. האמת היא שכולנו נמות מתישהו.
ב. כולנו משקיעים מאמץ לברוח בכל הכח מסעיף א.
אפשר להמשיך, לפתח ולפרט בנושא, אבל אני רואה שיושבי השורות האחרונות כבר קמים ללכת, ומוכיחים בזאת את סעיף ב. במהרה מצטרפים אליהם יושבי השורות הקדמיות, הטפטוף הופך לזרימה והנה קמים גם חברי הפאנל עוזבים את הבמה וממהרים ליציאה להמשיך במאמץ הנ"ל מחוץ לאולם בעולם שבחוץ.
תודה רבה ולהתראות בשמחות.

תגיות:

עוד בבלוג של עמית פכלר

למי ששהה בחוץ לארץ בחודש האחרון, ניתן תקציר: עורך ומגיש התכנית 'האח הגדול', יורם זק, נשמע אומר בשידור...
כשברדיו משדרים את 'באהבתנו' של יהודית רביץ, שבי מגבירה. 'למילותיו של יהודה עמיחי' אומרת המגישה. בבני-עקיבא...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דים סאםדים סאם20/4/2011

כי מחר נמות.... "...יום אחד אני נעשיתי עיוור, יום אחד אנחנו ניעשה חירשים, יום אחד אנחנו נולדים, יום אחד אנחנו נמות, אותו יום, אותו רגע, זה לא מספיק לך? הן יולדות בפישוק על קבר, אור היום מהבהב לרגע, ואז שוב לילה." (פודזו, מתוך "מחכים לגודו", מאת סמואל בקט)

איל רונן אקרמןאיל רונן אקרמן19/4/2011

קראתי את הפוסט הזה ביום שהוא יצא. ועד עכשיו הוא מלווה אותי. זה פשוט נכון.

יש עקרות כל-כך גדולה שמסתתרת מתחת לפני השטח.

השיר של חלפי גם במקום.

אבנר הכהןאבנר הכהן2/2/2011

ואפרופו מה שכתב גולן, ציטוט של דוד גרוסמן:. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא ארע רע כי סיפורי עימדי". (ב: אישה בורחת מבשורה").
והופ, עפתי מפה שוב.

אבנר הכהןאבנר הכהן2/2/2011

רגע לפני שגם אני זז, הנה מה שכתבה על זה רחל חלפי. כל ה:
כל העוגות וכל החגיגות
וכל השמלות וכל ההפלות
וכל החיוכים וכל הדיווחים
וכל הז'קטים וכל הקפה
וכל הדבורים וכל הזבורים
וכל הוזות וכל הפוזות
וכל היפיופים וכל הניאופים
וכל האפור וכל הספור
וכל ההגיגים וכל הזרגוגים
וכל הבידור וכל הרכילות
וכל הפלירטוטים וכל החרטוטים
וכל הצ'יפס וכל הוידיאו קליפס
וכל התסרוקות וכל נדנודי התחת
וכל המייק אפ וכל הסטנד-אפ
וכל האמנות וכל האוננות
וכל הפננות וכל ההוא-הא
וכל הסמים וכל המהממים וכל האלכוהול
וכל צריחות ההמון וכל זעקות ה"גול!"
וכל השצף וכל הקצף
וכל השרירים שעושים את השירים
וכל הזיופים וכל הכיופים
אינם אלא עפעופים קטנים של
העין
המסרבת
לראות
את התהום

גיל סלוביקגיל סלוביק30/1/2011

זה גדול!!!. לכותרת התגובה 2 רבדים: הקטע פשוט נהדר ולכן 'גדול!'. בנוסף - הנושא גדול עלינו. אימת המוות קשה מנשוא, ומצד שני - היא המנוע שלנו לפעולה. אני רוצה להאמין שהאנשים שעזבו את האולם עשו זאת כדי לבצע פעולות שיזכירו להם שהם עדיין חיים.
ועמית - הוכחת שאפשר לקפל את תמציתו של נושא גדול מימדים וכבד - לכדי 14 שורות קלילות וזורמות להפליא...

mor amormor amor29/1/2011

'מתה' על הפוסטים שלך:-) [ל"ת].

גולן רוזנרגולן רוזנר28/1/2011

יפה אך מבאס - או שמא גם אני סתם קם ללכת. בפילוסופיה של המהר"ל מפרג הוא מתאר את האמת כאותה נקודה בה הסיפור שלי נפגש עם הסיפור שלך והופך להיות סיפור אחד גדול. הרעיון האופטימי שיש פגישה בין העולמות המוגבלים שלנו לאיזה עולם אחד משותף.
יוצא מזה שהרעיון של האמת זהה במובן מסוים לרעיון של אלוקים - כמו במשפט המפורסם "ואהבת לרעך כמוך - אני ה'" - ואז גם לרעיון של איזה מציאות נצחית שלא חלקית, ולא מתה.
זה מחיוב לעולם הטיפול כי אז יש קשר בינינו - וממילא יש מקום לטיפול ולשיח ולאהבה, למרות השוני.
הרעיון שהמשותף לנו הוא המוות - הוא הפוך על הפוך, כמו להגיד שמה שמשותף הוא שאנחנו שונים - וזה חשוב להכיר בזה אבל זו רק ההתחלה.
במובן הזה הקבלה של המוות היא ההתחלה שההכרה באמונה בנצחיות - ולא שהנצחיות היא בריחה מהמוות.
אבל ההערה שלי כבר אורכה יותר מהמאמר -ובזה אנו שונים -כי אני לא יודע לקצר...